בשבוע שעבר הלכו לעולמם, יום אחרי יום, שניים מענקי מדע המדינה של העשורים האחרונים: הנרי קיסינג'ר ושלמה אבינרי. ניתן לומר כי משנתם מייצגת שתי תפיסות וחילופי דורות, גם בנוגע לישראל. קיסינג'ר נחשב בעולם המערבי לגדול הדיפלומטים של היובל האחרון. הוא היה גדול מטפחי תפיסת ה"ריאל פוליטיק" בדיפלומטיה העולמית: תפיסה שאינה מאמינה בערכים אלא באינטרסים, ומוכנה לשלם מחיר ערכי גבוה כדי לקדם אותם. היעד המרכזי שקיסינג'ר הציב לנגד עיניו היה יציבות עולמית, ובעיקר מניעת מלחמת עולם שלישית בין שתי המעצמות הגדולות בדורו: ארה"ב ובריה"מ. בראיונות הסביר שניסיונו כנער שברח מגרמניה הנאצית הוא שגיבש את חרדתו ממלחמות ענק שכאלה.
היעד, מבורך כשלעצמו, אכן הביא איתו גם לא מעט פעולות מבורכות. הבולטת שבהן הייתה טיפוח הקשרים בין ארה"ב לסין – אז מדינה קומוניסטית נוקשה – כדי לתקוע טריז בברית שבינה ובין בריה"מ. נפלאות דרכי ההיסטוריה: בדיעבד הולידה היפתחותה של סין למערב את הזינוק הכלכלי הסיני, שהופך אותה עכשיו למעצמת־העל המתחרה בארה"ב.
אבל קיסינג'ר לא בחל גם בפגיעה בוטה במדינות שונות, אפילו ידידות, כדי לשמר את היציבות המיוחלת. כך למשל הוא עודד את ההפיכה הצבאית בצ'ילה, זו שהצמיחה שם דיקטטורה אכזרית בראשות הגנרל פינושה, כדי להוציא את צ'ילה מזרועות הגוש הקומוניסטי. ולמרות שהיה יהודי, הוא לא התקשה יותר מדי לפגוע גם באינטרסים יהודיים וישראליים. פעם צוטט כמי שאומר ש"אם בריה"מ תשלח יהודים לתאי הגזים, זה לא עניינה של ארה"ב". במלחמת יום הכיפורים הוא הניח לישראל לדמם כמה ימים קריטיים, עד שדאג לרכבת אווירית חיונית של כלי נשק, כדי לגרום לישראל לא לנצח יותר מדי, כך שתגיע להסדר עם המצרים, על מנת לחלץ את מצרים מן הגוש הסובייטי אל הגוש המערבי. קיסינג'ר היה ללא ספק שחקן שח מיומן, שהיה מוכן להקריב הרבה כלים על המגרש כדי לנצח בשורה התחתונה.
שלמה אבינרי, לעומת זאת, כמעט שלא עסק בדיפלומטיה מעשית – למעט שנתיים שבהן כיהן כמנכ"ל משרד החוץ בממשלת רבין הראשונה. גם מומחיותו המחקרית לא הייתה בתחום הדיפלומטיה והיחסים הבינלאומיים אלא בחקר המחשבה המדינית – תחום שבו היה כנראה בין הטובים בעולם.
נראה שלא במקרה בחר אבינרי להתמחות במחשבה מדינית. הוא היה איש של רעיונות, וגם את משנתו שלו ניתן להציב בקוטב מנוגד יחסית לזה של קיסינג'ר: הקוטב "האידיאליסטי", זה שמאמין שתפקידה של מנהיגות הוא לא רק לבלום את הרע אלא בעיקר לקדם את הטוב. עם זאת, הוא היה אידיאליסט עם כוכבית גדולה מאוד – אידיאליסט מפוכח. הוא הכיר היטב בעובדה שתנועות אידיאליסטיות נוטות לא פעם להסתאב, ואף להשתמש מלכתחילה בכוח הזרוע כדי לקדם את הרעיונות הטובים בעיניהן.
המרקסיזם, שבו התמחה, היה דוגמה מצוינת לכך. תנועות ומנהיגים אידיאליסטים צריכים להישמר מאוד פן כוונותיהם הטובות ינוצלו לרעה על ידי יריבים פחות אידיאליסטים. משום כך, אף שהיה תומך עקבי בהסדר עם הפלסטינים ובחלוקת הארץ לשתי מדינות, הוא לא היסס לבקר במלוא החריפות גם את המנהיגות הפלסטינית, הן על השימוש בטרור והן על חוסר רצינותה.
שתי התפיסות המדוברות מייצגות גם את חילופי הדורות בתפיסה הדומיננטית בישראל. בימי היישוב, ובמידה רבה גם בתקופת שלטון העבודה וזו של מנחם בגין, שלטה בישראל התפיסה האידיאליסטית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במדיניות הפנים, שביססה תפיסה של מדינת רווחה מהטובות בעולם. בתחום מדיניות החוץ, הידרדרה העמדה הזו בעשורים האחרונים לאידיאליזם תמים ולא מפוכח; אידיאליזם פרוגרסיבי, שהוא האופציה המסוכנת ביותר.
אבל רוב שנות שלטון הליכוד, ובמיוחד בימי נתניהו, הביאו איתן תפיסה נגדית של "ריאל פוליטיק" מן הסוג הבעייתי ביותר, בתחומי חוץ ופנים גם יחד: תפיסה חשדנית קיצונית בתחום מדיניות החוץ, ותפיסה של הקרבת ערכים חברתיים מרכזיים לטובת שימור השלטון בתחום מדיניות הפנים. לטובת שלומה הפנימי ולטובת שימור מעמדה בעולם, ישראל צריכה לחזור בשני התחומים למדיניות האידיאליזם המפוכח.
