השבוע זכיתי לארגן מפגש בין כמה מחשובי הרבנים בציונות הדתית ובין בכירי ומובילי "אחים לנשק". המפגש הזה היה חשוב, סמלי, משמעותי, וטוב מאוד שהוא התקיים. אבל אם תפיסת האחדות תמשיך להיות מותנית בשינוי האחר, גם עוד אלף מפגשים דומים לא ישנו כלום. אחרי 7 באוקטובר, החובה העליונה של כל אחד מאיתנו היא לחשוב מה הוא עצמו מתכוון לעשות אחרת. איזה צעד קטן הוא מוכן לעשות לכיוון הצד השני. והנה לכם כלל אצבע: אם הצעד הקטן הזה לא כואב לכם, אם אין לצעד הזה מחיר אישי, הוא כנראה חסר משמעות.
אחרי שנה של מאבקים חברתיים מרים, כל אחד מאיתנו מכיר פחות או יותר את תפיסות הצד השני ויודע לומר מה הוא בעצם רוצה. כל אחד מאיתנו יודע מה כואב לאחר ומה חשוב לו מאוד.
מצוידים בידיעה הזו, הבה נחשוב איזו כברת דרך אני מוכן ללכת כלפי הצד השני. איזו שאיפה של הצד השני אני מוכן שתתממש, גם אם התלמידים או החברים שלי בישיבה או באקדמיה לא יבינו. איך אני יכול להסכים לצעד הזה, גם אם העוקבים שלי ברשתות יקללו אותי, והחברים בעבודה ילחשו מאחורי הגב שהשתגעתי לגמרי.
במפגש המדובר של הרבנים עם אנשי אחים לנשק אמרתי לכל המשתתפים שאני מניח שחלקם יחטפו לא מעט ביקורת במגרש הביתי שלהם, כל צד ומחנהו, על עצם השתתפותם במפגש. מהתגובות ברשתות החברתיות ובתקשורת, עולה שלצערי צדקתי.
זה לא קל, אבל זה הכרחי. העתיד של המדינה הזו תלוי באלה שמוכנים לשלם מחיר. באלה שמבינים שהמציאות השתנתה ב־7 באוקטובר, ומעתה חייבים להסתכל על הדברים באור שונה לחלוטין. חייבים להתמקד בטוב שיש לצד האחר להציע. אלה שיודעים להצביע רק על מה שהצד השני צריך לתקן, אלה שממשיכים לשים את הפנס רק על מה שבעיניהם שלילי אצל היריב, לא יכולים להיות חלק מהתיקון.
במהלך המפגש אמר הרב בני קלמנזון, ששכל את בנו אלחנן הי"ד בקרבות בארי: "אני רוצה לעסוק בהכאה על חטא על החזה של עצמי, ואני חושב שגם אתם צריכים לעשות את זה בעצמכם". רק אם כל אחד יעסוק במה שהוא עצמו צריך ומוכן לתקן, ובטוב שיש בצד השני, נוכל לרפא את האומה שלנו.
