עד לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, כשפוליטיקאים מחו"ל הגיעו ארצה, ראשי הממשלה היו מלווים אותם לביקור ביד ושם, מציגים בפניהם את גודל הזוועה שעבר העם היהודי בגלותו. בישראל של שלהי 2023 המסלול השתנה. בכירים מרחבי העולם, ובהם גם אילון מאסק, יוצאים לסיור ביישובי העוטף, צופים בחדרי הילדים המגואלים בדם, חוזים בהרס, סופגים את הזוועה, פוגשים ומחבקים משפחות שיקיריהן נחטפו לעזה. אנחנו מסכנים. ואם מישהו עוד לא השתכנע, אז נקרין לו את "סרטון הזוועות" ונראה אם הוא לא ירחם עלינו.
בעולם ליברלי ששואב את האידיאולוגיות ותוכניות הפעולה שלו מבית מדרשו של השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, החלש והמסכן תמיד צודק. לישראל יש לגיטימיות להילחם בחמאס רק משום שחמאס רצח וחטף ואנס. לשימוש הלגיטימי בכוח יש מרווח זמן מוגבל, והזמן אכן אוזל. מתי ייגמר שעון החול? כשיתפוגג זכרם של הקורבנות, שסיפק את הלגיטימציה המוסרית להפעלת הכוח לכתחילה, או כאשר יצאו מעזה תמונות טרגיות של ילדים יתומים ופצועים המסתתרים מהגשם באוהלי פליטים. ואז, כמו במשחק הכיסאות, ישראל תפנה את הכיסא של החלש, המסכן והצודק, ועליו יעלו וישבו תושבי עזה המסכנים יותר, שיזכו להיות שוב הצודקים.
תפיסת הביטחון במערב מייצרת דפוס פרדוקסלי והרסני מבחינה מוסרית: כל מי שחלש הוא צודק, ללא קשר לעובדות ההיסטוריות, מבלי להתחשב באידיאולוגיה שלו, בשאיפות ובמעשים. אין הבחנה בין טוב לרע, והקריטריון היחיד הוא מי מדכא ומי מדוכא. עומק הטרגדיה הוא שרק באמצעות הסבל ניתן להפעיל כוח. אם יש לישראל ילדים חטופים ו־1,400 נרצחים, היא שכרה לזמן מה את הצידוק המוסרי להילחם. בלי זה, אין לה זכות להילחם באיום. קשה להכיר בכך, אבל ללא הטבח הנורא לא הייתה לישראל את הלגיטימציה להילחם בטרור העזתי משום שישראל היא מדינה חזקה. לכן, כל פעולה שלה היא תוקפנות של החזק כלפי החלש, המדכא מול המדוכא, ולך תוכיח שאתה גם חזק וגם צודק. זו גם הסיבה להיעדר לגיטימציה להכרעת החזית הצפונית מראש. בגבול הצפוני לא שילמנו מחיר גבוה בדם ישראלי, על כן אין לישראל הצדקה לתקוף ולחולל חורבן משמעותי בלבנון, כדי להסיר מראש את האיום על אזרחיה.
הדיכוטומיה הפרוגרסיבית מזהה אוטומטית את החולשה עם הטוב, ואת הכוח עם הרע. זו אחת הסיבות לכך שישראל מתאמצת להראות את מראות הזוועה של חמאס. שעון החול של הלגיטימציה הבינלאומית איננו בהכרח ביטוי לשנאת ישראל. השקפת העולם שלפיה יש להעצים ולגונן על המיעוט החלש פרשה לה כנפיים ומבצבצת מכל פינה. כך לדוגמה, ביוני 2020, בעת המהומות שפרצו בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד השחור בידי שוטר לבן, צייץ שדר הספורט המוביל גרנט נאפיר: "חיי כולם חשובים", בהתייחס לסיסמה הרווחת במחאה: "חיי שחורים חשובים". כעבור יומיים פוטר נאפיר ממקום שהוא עבד בו מאז 1988. כשהסנטור הרפובליקני טום קוטון פרסם מאמר דעה בניו־יורק טיימס ובו קרא להשתמש בצבא כדי לרסן את אותן מהומות אלימות ברחובות ארה"ב, מיד הופיעו התקפות חריפות – לא רק נגד הכותב אלא גם נגד העיתון שנתן במה לדעה זו.
הנחת היסוד הבלתי ניתנת לערעור שם היא שיש להגן על המיעוט החלש תמיד. העולם כולו הוא שדה קרב בין מדכאים – גברים, לבנים, משכילים ופריווילגים אחרים; ובין המדוכאים – נשים, שחורים, מיעוטים וכדומה. הכרעת ה"מדכאים" היא ערך עליון בעולם הערכים הפרוגרסיבי, והמלחמה בין הפלסטינים המתויגים כמדוכאים, ובין ישראל המסומנת כמדכאת, היא רק ביטוי אחד של אותו מאבק.
לעומת זאת, מחשבה ערכית־מוסרית שורשית מבינה שהחלש לא בהכרח צודק. יש אמות מידה אובייקטיביות לטוב ורע, וברע הזה יש להילחם עד חורמה; באלו שחורתים על דגלם רצח עם, שמנסים בעקביות לירות טילים על אזרחים, שצוהלים למראה תינוקות בשבי. נכון ומוסרי להפעיל כוח כנגד הרע בין אם הוא חלש ובין אם הוא חזק. משחק הכיסאות הוא משחק טרגי שגובה חיים, שכן כיסא המסכן והצודק הוא כר פורה להתעצמות הטרור. יושבים הפלסטינים על כיסא המסכנים והחלשים, ומכינים רימונים ובקבוקי תבערה. ישראל היא צודקת וגם חזקה, וזה אוקסימורון שבתרבות הפרוגרסיבית קשה לעכל.
ד"ר נעמה אבידן היא חוקרת מדיניות חינוך בפורום קהלת
