מאורעות שמחת תורה תשפ"ד הם רעידת אדמה ותודעה בקנה מידה היסטורי־מקראי. אף אחד מאיתנו לא רשאי להתבונן על המציאות כפי שהבטנו בה לפני 7 באוקטובר.
פרה־היסטוריה והיסטוריה; לפני־הספירה ואחריה. אלו העוצמות שבהן אנחנו מתייחסים למאורע שטלטל וממשיך לטלטל את כולנו. ובצדק גמור. רעידות ורעידות־משנה פוקדות אותנו בחודשים הללו, ולצד הקוממיות שהתעוררה מעפר, אוחזת בכולנו אי ודאות גדולה, חרדה על מה שהיה נראה מוגן ומובן מאליו, אימה מפני הלא ידוע. פחד על היקרים לנו ביותר, בעורף ובחזית, עם שלושה לוחמים משלי במלחמה הזו.
"נו, התפכחת?" שואלים אותי חברות וחברים בכפר־עציון ובמעגלים אחרים. ואני לא מתבייש להודות שבכמה דברים יסודיים מאוד כן, לחלוטין. התפכחתי.
לדוגמה, שנים רבות התנערתי והתנגדתי והטפתי כנגד אמירותיו החוזרות ונשנות של בנימין נתניהו ש"לעד נחיה על חרבנו". ב"ברכת" יצחק לעשו, שנלקחה והפכה ל"ייעוד" שלנו, ראיתי אין־חזון וחוסר תוחלת ומניעת תקווה. סירבתי לראות את העובדות הפשוטות, אלה שז'בוטינסקי ניסח כבר לפני מאה שנים ב"קיר הברזל": כל עוד שכנינו שמסביב, וערביי הארץ באופן מיוחד, לא יקבלו את שייכותנו העמוקה לארץ הזו ואת שיבתנו אליה, ניאלץ להחזיק בחרב וברובה ובאף־35. שדור אחרי דור נמשיך להעביר את החרב מאב לבן, כמו במרוץ שליחים, ולהיות נכונים.
לדוגמה, ההכרה בכך שיש אנשים וארגונים ותנועות שהם אויב, אויב ממש. זה שיקום עליך להורגך ברגע שיוכל, זה שעצם קיומו מסכן אותנו.
אז לא, לא כל המוסלמים, ולא כל הערבים, ולא כל הפלסטינים, ולא כל תושבי עזה. אבל מי שהם חברים ופעילים בתנועת חמאס, ובוחרים להישאר כאלה גם אחרי הטבח המפלצתי של 7 באוקטובר, הם לא רק אויב; הם הפקיעו עצמם ממשפחת העמים וגזרו על עצמם כליה. והם בוודאי לא עוד בני שיח ופוטנציאל לפיוס. הם לא כאלה שהיסוד האמוני־מונותאיסטי יכול לגשר ולחבר בינינו, כפי שהאמין מורי וחברי הרב מנחם פרומן. לא הם. יש אחרים, באסלאם המתון, בזרם הסופי והאחמדי, בחלקים מהסונה שמאמינים בברית בני אברהם; באנשי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל. לא חמאס, חמאס הוא עמלק. ואני לא מהסס לכתוב זאת כעת.
ולדוגמה, שכל עוד ננסה להחביא ולייפות את היסודות האכזריים והברבריים שהם, לדאבון הלב, חלק מוטמע בחלקים רחבים מדי של החברה המוסלמית וגם הפלסטינית, לא נוכל לאמוד ולהבין לא את העבר, לא את ההווה, ובוודאי שלא את העתיד של שני העמים בארץ הזו. היסודות של טבח ברברי צמא דם, של קריעת וביתור איברים, בידיים ובכלי משחית; של עינוי ואינוס והשחתת וביזוי גופים חיים וגופות מתות; של רציחה תאוותנית וצוהלת של נשים, זקנים וטף, עוברים כחוט שני מדמם וזועק ממאורעות תרפ"ט, דרך השחתת גופות גיבורי הל"ה בתש"ח ובאירועים נוספים, התקפות הפדאיון, וטבח מעלה־עקרבים, ועד הלינץ' ברמאללה, כשבתווך עוד אלפי מעשי טרור נפשעים כנגד ישראלים ויהודים בארץ ובעולם.
מאורעות הזוועה הבלתי נתפסים של 7 באוקטובר הם שיאה של אכזריות ברברית בת כמאה שנה. ולזוועתנו הם זוכים לתמיכה ולגיבוי, ובמקרה הטוב לחוסר התנערות ולאי־גינוי מצד רוב העולם המוסלמי והפלסטיני. ועד שלא תהיה תנועת התנערות ותיקון ותשובה עמוקה מאוד בצד שלהם, לא נוכל לכונן כאן חיים משותפים על אדני פיוס והסכמה ושלום. כבר הרבה שנים אומרים לי חברות וחברים שעד שלא יהיו ארגונים כמו "תג מאיר" בחברה הפלסטינית, אין עם מי לעשות שלום. בחודשיים האחרונים אני מבין סוף־סוף על מה הם מדברים.
יש דברים ויסודות שאני מתחזק בהם. ההבנה שאף אחד מן העמים הרואים בארץ הזו את מולדתם לא ילך מפה. ההבנה שלא בדרך החרב לבדה נוכל להחזיק. שגם עלינו האחריות להפוך כל אבן ולחתור למצוא שם שותף, להושיט את היד (השנייה, הפנויה מהחרב), הכי רחוק וחזק שניתן, ולגלות שאכן, יש בצד השני יד אחות. מניסיון של עשרים השנים האחרונות, כולל בימים הללו ממש, אני יודע שיש. ועלינו לעשות עכשיו מלחמה ברוע כדי שנוכל אחר כך לחתור לשלום.
ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.
