63 ימים בתוך מלחמת איך־קוראים־לה, אחרי הסתערות הרצח של לוחמי חמאס על מערב הנגב; 75 שנים אחרי פלישת צבאות ערב אל מדינת ישראל בת יומה; 94 שנים אחרי טבח תרפ"ט שבו נרצחו 133 יהודים, הגיע הזמן להבנה שמלחמות הערבים נגדנו – כולן – הן מלחמות דת, וליתר דיוק: רצף של ג'יהאד מאמיני האסלאם, במִצוות אללה ולמען שמו. במשך מאה שנים מנסים מנהיגינו לטשטש זאת, להסביר לעצמם ולנו שמדובר בסכסוך חילוני, לאומי בלבד, ואוי ואבוי לקיצוניים שבתוכנו אם יסבו אותו למלחמת דת – כי אז תיפתח תחתינו תהום של אימה וצלמוות אשר אין לה תחתית, ואין לה אחרית של שלום.
לכן נקשרו מנהיגי ישראל אל הגורמים החילוניים או "המתונים" שבין הערבים – מצרים, אש"ף, ירדן, מפרציות – כרתו עימם הסכמים, ודימו שבכך הם דוחקים לפינה את מאמיני האסלאם הג'יהאדיסטי, שלא ירימו ראשם. אלא שאין מוסלמים "חילוניים" באמת, ואש הג'יהאד בוערת בכולם גם כשהיא חנוקה. הנה הוא האסלאם הדתי הטוטלי אשר היכה בנו ביום שמיני עצרת תשפ"ד; הנה הוא הג'יהאד הבוער היוצא למחוץ ולהשפיל את היהודים הכופרים, קופים וחזירים, אשר גזלו את אדמות הווקף המוסלמי בלב דאר־אל־אסלאם – זו פלשתין – והקימו בהן מדינה צלבנית בת־מוות.
מול התנופה הדתית הזאת, בתאווה קמאית להרוג ולהיהרג, עומדת הנהגת המדינה עירומה – עם כל שריון הברזל – כי אין היא חמושה באמונה משלה שתהווה משקל נגד מכריע. שאיפתה לחיות ולשגשג בשלווה ובנחת, בשגרה ובשקט, איננה כוח דחף מספיק למלחמת השמד נגד שוהדאא אל־אסלאם, המוסלמים המתים בשם דת האסלאם. דלק כזה – לתנופה חיובית נגד האמונה אשר חרב המוות היא דינה – יימצא רק באמונה של חיי צוותא עם א־לוהי ישראל, חיים של מחויבות וייעוד ובשורה כלפי עם ועולם. בהיעדר המחויבות הזאת מפלבלת ההנהגה בעיניה, מופתעת, אינה מבינה "מה הולך כאן", חסרת אונים להפוך את הגלגל, וסובבת לאורך שנים של "סבבים".
ידועה הבנת חכמינו שהאסלאם הוא דת ישמעאל, שהיפך למידת הדין את מידת החסד של אבינו־אביו אברהם. כך למדנו בבית המדרש: כאשר גדל יצחק הבחינה שרה במה שלא הבחין האב, בראותה את ישמעאל "מְצַחֵק". פירושים רבים ניתנו למילה זו, ודומה שעומק הפשט הוא שישמעאל משים את עצמו כיצחק או במקומו. לכן הוא מתחזה לאמור: אני הוא הראוי לרשת את אברהם, את הארץ המובטחת לו, אני ולא יצחק. אכן, קשה כשאול קנאה – קנאת אִשו של הבן הדחוי באחיו הראוי שנבחר, בנחלתו, בבארות מימיו.
ליבה של הארץ הוא מקום המקדש – כי זהו חדר הייחוד של שכינה וישראל, ושם הוא הכור המפיק את קרינת אור ה' אלֵי עם ועולם. על כן גזל האסלאם מבני יצחק את מקום בית א־לוהי יעקב, על כן קבע חמאס את כיפת הסלע על סמלו, בין שתי חרבות ברזל. על כן הוא קורא למלחמה הנוכחית "טופאן אל־אקצה" – מבול אל־אקצה – זו הסערה שהוא מבקש לחולל לכיבוש הר הבית וארץ ישראל כולה תחת דגל האסלאם.
אויבינו מבינים הרבה לפנינו את עומק התשובה לשאלה, על מה ולמה נלחמים כאן; הם מרגישים את לחץ מי התהום שמתחת לשכבת הציונות החילונית, כי שם גנוזה הקדושה העתיקה, תוססת להִתחדש ולפרוץ, "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא". ואנחנו מה? האם תמה עכשיו ההתכחשות בת מאה השנים? האם נשוב אל הר הבית? אינני בטוח בזה כלל, אם כי ייתכן שמלחמה זו פקחה את עיניהם של כמה סומים ואת אוזנם של כמה חירשים. הלוואי שאלה ייתנו בקרבנו את השפעתם.
ככל שקשה הדבר לאומרו, עד שלא תעמוד לנו הנהגה אמונית, תבער אש האסלאם כנגדנו, ושוב ושוב נפעל כמכבי אש ללא נטרול גורמיה. הנהגה אמונית לא תצמח מן המערכת הפוליטית הנוכחית אלא רק מחוצה לה – בדומה לגוש אמונים בשעתו אחרי מלחמת יום הכיפורים. והנה פרדוקס התקווה: דווקא הנהגה אמונית, יכול שתמצא יום אחד את הדרך לשיח שלום עם מאמיני האסלאם. לא עם חמאס ודומיו – חרבם תבוא בליבם – אלא עם אמיצים שיעלו מתוך ההריסות ויציעו תיקונים יסודיים בדתם, כאלה שיאפשרו לבני יצחק וישמעאל לחסות יחד תחת יריעותיו של אוהל אברהם.
סמל תנועת החמאס – כיפת הסלע וחרבות ברזל. בימי החנוכה עולה זיכרונם של "שיפודים של ברזל", שבהם הדליקו החשמונאים את האש כשטיהרו את הר הבית
