אין ספור נרות חנוכה הודלקו אמש בידי חיילינו ברחבי רצועת עזה ההולכת ונכבשת, אבל אף לא נר בודד בהר הבית. תהלוכת מחאה סמלית על הפקרת ההר לידי גורם שלטוני זר שאושרה להתקיים במרחק "בטוח" מההר, ספגה אש עזה בתקשורת, מתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" וגם מיאיר לפיד, שהאשים את הממשלה באישור "פרובוקציה אלימה שתגרום לעוד הרס ומוות". עבירה גוררת עבירה, ומי שהתרגל לאורך עשורים רבים לדכא זכויות אדם של יהודים בהר הבית, מטיף לדיכויין גם מחוץ לשטח ההר, בנימוקי ביטחון כמובן. ומי מטיף ומצקצק? אלו שמילאו את הארץ בהפגנות פרועות לאורך השנה האחרונה, הפגנות שכפי הידוע כיום שידרו חולשה לאומית ופיתו את האויב לפגע בנו.
נעדרת הלימה בוטה בין המציאות שישראל מאפשרת בהר הבית לבין מדיניותה בכל מקום אחר. חמאס הוא אויב, אבל בהר הבית הוא זוכה לחסינות. השבוע פורקה סוף־סוף עמותת חמאס שפעלה בהר לאורך יותר משלושים שנה והתחזתה לעמותת צדקה. זאת בזכות לחץ מתמשך של אנשי אתר "הקול היהודי" שחשפו את הפרשה ועסקו בה ללא הרף. מצד שני, מורשה החתימה מטעם העמותה הזו – מנהל מסגד אל־אקצה שייח' עומר אל־כיסואני – מוסיף להתהלך בחופשיות בהר ומקבל ממדינת ישראל יחס של אח"ם.
בניגוד לישראל שנלחמת כעת על חיי אזרחיה ועל השבת השקט, האויב נאבק למען ערכים אחרים. ערך אחד, ליתר דיוק: מסגד אל־אקצה שלמעשה פירושו הר הבית כולו. כיפת הסלע מופיעה כסמל על כל חוברת לימוד בבתי הספר של האויב, על כל מחברת שם, בכל חדר, על כל שולחן לימודים. המקום הזה בלב ירושלים חשוב גם לעם היהודי כידוע, אבל מרוב אימה מהאויב העניין הזה איננו מוזכר כלל. בכל הנציגות הימנית הפוליטית לא נמצאה דמות בודדת שתגן על הצעדה מפני ההתקפות עליה. בתקשורת נשמע רק קול המתנגדים הקולניים עד שהתקבל הרושם שהר הבית הוא עניין של ברוך מרזל ופעיליו.
ומילא אם התפיסה הישראלית הוותיקה הזו, שגורסת כשיטה קיפול דגלים והנמכת הצללית הלאומית, הייתה מתגלה כאיזו הצלחה גדולה. זו משלה בכיפה לאורך יובל שנים והסתיימה בקול נפץ ובשן ועין בבוקר שמחת תורה. לתדהמתנו התברר שהשטן איננו מעוניין בשקט וברווחה כלכלית, ושגם כניעה לאורך שנים לתכתיביו בהר הבית ומחוצה לו לא ריצו אותו כהוא זה. התברר שהשארת המקום הקדוש בעולם כאקס־טריטוריה, כחצר אחורית של מדינת ישראל, לא פייסה את האויב אלא רק הגבירה בו את חמת הרצח.
כל עוד לא נכיר בהר הבית כנכס, כסיבה המרכזית שבגללה שבנו לכאן אחרי אלפיים שנות, כל עוד נראה באתר הזה מטרד, כל עוד נילחם על קדושת השקט ונטאטא את כבודנו העצמי ואת עובדת רמיסת קודשינו בירושלים מתחת לשטיח התפילה המוסלמי, כל עוד נשלים עם הפיכת המתחם שבלב הבירה לשטח כינוס של אוהדי מוחמד דף, או במקרה הטוב למגרש כדורגל באין שטח פנוי אחר ברובע המוסלמי – לא נכריע את האויב.
דרושה הכרעה, ואין ניצחון מובהק יותר מאשר הנפת הדגל הכחול־לבן בראש סמל האויב, שבמקרה גמור הוא גם קודש הקודשים שלנו. מה שנעשה ביוזמה פרטית של כוח צנחנים בששת הימים למשך שעה קלה, מוכרח להפוך למראה הקבע של האופק הירושלמי, כשדגל ענק של מדינת היהודים יונף בראש הצריח הזה. זה יהיה מסר ברור למבקשי רעתנו ויהדהד על פני כדור הארץ יותר מאשר אלף טנקים בג'בליה ובשג'אעיה.
אחרי ניצחונות ראשונים ניתנה למכבים האפשרות להגיע לעסקה עם היוונים: אנטיוכוס יבטל את גזירות השמד ומנגד מנלאוס המתייוון יישאר כהן גדול והמקדש יוסיף לפעול במתכונת אלילית. יהודה המכבי לא שקל אפילו לרגע לקבל את ההצעה הזו ולהניח את החרב, כי בעיניו ובעיני לוחמיו בלי המקדש אין ערך לשום עצמאות או לאוטונומיה יהודית. התקשורת הישראלית והשמאל דגם סוף 2023, היו מן הסתם מאשימים אותו ב"פרובוקציה אלימה שתגרום לעוד הרס ומוות". בעולם שבו אין קדושים וקדושות שלמענם שווה להילחם, הוא עוד היה יוצא האחראי לשפך הדם.
