המפגש של בני המשפחות עם חברי קבינט המלחמה היה קורע לב אך ספק אם השיג את מטרתו. אם רצונן של המשפחות להסתכל בלבן שבעיניים של חברי הקבינט – איש לא יוכל לסרב. על הנהגת המדינה להתייצב ולשמוע את כל מה שעל ליבן של המשפחות שהופקרו. אבל מלבד החיבוק הדרוש, שווה לשקול גם את המחירים של פגישה כזו אל מול התועלת. הקבינט ממילא לא מסוגל לשמוע לעומק את טיעוניהן של 138 משפחות שיקיריהן עדיין בשבי. הוא גם לא יוכל להשמיע להם דבר חדש שלא נאמר. זה הרי פורום שלא מאפשר דיסקרטיות, ואיש אינו רוצה לחלוק מידע מודיעיני שיפגע בגורלם של אנשינו. הטלפונים לא נאספו בכניסה. כל הנוכחים בחדר ידעו בזמן אמת שהם מוקלטים, וגם הבינו שהכול ישודר במהדורות הערב.
אלה שמייעצים למשפחות צריכים לשאול את עצמם בכנות: האם המפגש וההדלפות ממנו הורידו או העלו את מחירם של החטופים? וכפועל יוצא – האם הם מזרזים עסקה נוספת או מעכבים אותה?המחיר הרי לא היה רק בקרע המופגן שבין המשפחות לקבינט, אלא בסדקים שנחשפו בין המשפחות עצמן. באיחור התחוור מה שהיה צריך להיות מובן מלכתחילה: שהקריאה "עכשיו" היא בהכרח על חשבון הדרישה "כולם". אפשר לדמיין את העליצות שבה קיבל סינוואר את הבשורה על מחלוקת פומבית בין המשפחות בשאלה איזו קבוצה קודמת: הנשים הצעירות או הגברים המבוגרים, החיילים או האזרחים.
ככלל, ניהול מדיניות מול טרוריסטים מוטב לגבש בקור רוח מראש, ולא מול אירוע חטיפה ספציפי. ב־2008 היה ניסיון לעשות את זה באמצעות הקמת ועדת שמגר לענייני פדיון שבויים ונעדרים. ההחלטה הייתה להחיל את המסקנות מיד אחרי השבת גלעד שליט שהיה אז בשבי. שר הביטחון ברק, שהזמין את הדו"ח, טען שתמיכתו בעסקה הותנתה באימוץ ההמלצות כהחלטה מחייבת, ובמילים אחרות: בתנאי שזאת העסקה המופקרת האחרונה. שליט שוחרר, הדו"ח הסודי הוגש, אבל הממשלה לא קיבלה את המסקנות כמחייבות.
בעצם, גם אילו הדו"ח ההוא היה מאומץ, ספק אם היה רלוונטי כעת. היררכיית המחויבות למשל, לפי פרסומים לא רשמיים, הציבה בראש הפירמידה חייל שנשבה בפעילות מבצעית, אחריו אזרח שנפל בשבי בפעילות טרור, אחר כך אזרח שחצה את הגבול בטעות, ובסוף אזרח שחצה את הגבול ביודעין. איש לא העלה על דעתו מצב שבו תינוקות ייחטפו ממיטותיהם, ושמספר החטופיםיהיה מאות. אבל יש מסקנות אחרות שאולי כן היו עומדות במבחן הזמן: ניהול מו״מ חשאי ולא בתקשורת, מידתיות במספר המחבלים המשוחררים, וניתוק בין הדרג המדיני ובין המשפחות כדי לאפשר החלטות שקולות שיאזנו את שאר המשתנים לצד חיי החטופים – חיי הלוחמים בחזית, חיי שאר תושבי העוטף, וחייה של מדינה.
אין צודקת ואנושית מהדרישה להשיב את החטופים מיד, רק תזכורת: מי שמחזיק אותם באכזריות הוא חמאס, לא ממשלת ישראל. הקריאות ע-כ-ש-י-ו יהיו אפקטיביות יותר אם יופנו לקהילה הבינלאומית כדי שתלחץ חזק על הטרוריסטים. גם את הסרטונים עדיף לצלם באנגלית. הציבור הישראלי משוכנע, גם ההנהגה שלו.
חודשיים למלחמה, הקמפיין בעיצומו. השלטים של כוח קפלן באיילון, ציוצי נתניהו שמבטיחים שרק הוא ימנע מדינה פלסטינית, הנאום של גנץ על התקציב, הפריימריז במפלגת העבודה – הכול צועק פוליטיקה. היא אולי בלתי נמנעת כשמדברים על תקציב, על עסקאות חטופים ועל עזה ביום שאחרי. אלו שאלות של סדרי עדיפויות ותפיסות עולם, שהדרך להכריע בהן היא פוליטית. הפער הוא בקהל היעד של הקמפיין.
גנץ, בנט, יוסי כהן, ועוד רשימה ארוכה של מצטרפים פוטנציאליים למערכת הפוליטית מכוונים אל הבחירות, כנראה באמצע 2024. נתניהו עסוק במניעתן. באופן נדיר הוא לא מכוון לסקרי דעת הקהל אלא ל־64 חברי הקואליציה שלו, ובאופן ספציפי יותר 32 הליכודניקים. סיעת הליכוד התכנסה השבוע לראשונה מאז החלה המלחמה. דודי אמסלם אמר בקול מה שרבים מהם חושבים: "אם הממשלה תיפול רובנו לא נהיה כאן, והליכוד יעלה אולי עוד עשרים שנה שוב לשלטון". לשיטתו, גם אחרי המחדל, הממשלה צריכה להשלים את ימיה.
על התובנה הזאת נתניהו בונה. אפילו המרירים שבחברי מפלגתו יודעים שאם יפילו אותו, הם ייפלו גם. ליתר ביטחון הוא מוצא את הזמן לפגוש את הח"כים הזוטרים ברשימה, כולל אחרוני הנורווגים. הוא מקפיד לשאול לדעתם בענייני המלחמה, וגם לדבר באופן ישיר על מה שמטריד אותו: "אני רוצה לדעת שאם מישהו עושה נגדי מהלך, אתה לא איתו", ציטט אחד מהם. הכוונה למהלך של אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר החלפת ראש ממשלה בכנסת הנוכחית. נתניהו מנסה לסכור את הפרצה אף שברור לו כי בצמרת הליכוד המסוכסכת, הסיכוי לגייס 15 ח"כים סביב מועמד אחד כמעט לא קיים.
מי ומי במורדים האפשריים? ובכן, מחנה ברקת תוקף את נתניהו מהכיוון הכלכלי בעיקר, אך בינתיים ללא מצטרפים בגלוי. ברקת עצמו לא אזר אומץ להצביע נגד התקציב בקריאה הראשונה, אלא רק נעדר מהמליאה. יולי אדלשטיין מדבר מעמדת יו"ר ועדת חוץ וביטחון ומקבץ סביבו תומכים אחדים. יש גם מי שמסמן את יואב גלנט כמועמד אפשרי, אף שהאחריות שלו ושל נתניהו למחדל 7 באוקטובר משותפת. עוד שני טוענים אפשריים לכתר: ישראל כ"ץ ואלי כהן. לפי שעה הם עסוקים בעיקר במערכה על הרוטציה במשרד החוץ שאמורה להתקיים בסוף החודש. הח"כים והשרים במפלגה, שהתבטאו בחריפות תחת ההלם שאחרי הטבח, התיישרו בינתיים. המרד דוכא עוד בטרם פרץ.
ובינתיים, בתוך הקבינט דווקא השבוע של חידוש הלחימה הביא את המתחים לשיא. ההצהרה הנפרדת במוצאי שבת של נתניהו ושל גלנט לא הייתה הראשונה במתכונת הזאת, אך הפעם צורףלה הסבר מילולי למי שהחמיץ את התהום הפעורה בין ראש הממשלה לשר הביטחון. נתניהו נשאל מדוע הוא עומד לבדו מול העיתונאים, והשיב שגלנט הוא שסירב להצהרה משותפת. שפת הגוף שלו הסגירה שהתיעוב ביניהם מאז סערת הפיטורים בחודש מרץ לא פחת, ההפך. בסביבת גלנט טוענים שהזימון לאירוע הגיע רק אחרי שהוא כבר הזמין כתבים להצהרה שלו. לגנץ, אגב, לא נעשתה פנייה כלשהי. גם ההצהרה המשולשת ביום שלישי הסגירה מתח, הפעם בין נתניהו לגנץ. יו״ר המחנה הממלכתי ניצל את הבמה המשותפת לאמבוש על נתניהו בסוגיית התקציב. נתניהו, שידע כי הרוב במליאה מובטח לו, הכיל את האירוע.
באופן פרדוקסלי, המתחים בין השלושה הם סימן מרגיע באשר לטיב הלחימה. הציבור הרי לא חשוף באמת למהלכי המלחמה, אבל אם שלשה יריבים פוליטיים מרים, עם משקעים קשים ועתיד של התנגשות, מצליחים לצאת מהחדר ולהתעקש שהלחימה מנוהלת בענייניות, אז כנראה אפשר לדאוג פחות. התיעוב ביניהם הוא הערובה לכך שאם יתעוררו בעיות יהיה מי שידליף.
עד כה חילוקי הדעות הידועים היו בראשית הלחימה. גלנט ומערכת הביטחון ביקשו להוביל מכת פתיחה בצפון. ההזדמנות הוחמצה בגלל העיכוב בדיונים עליה, שנערכו במקביל להצטרפות המחנה הממלכתי לממשלת החירום. אחד המעורבים סיכם ש״נתניהו הרג את האפשרות באמצעות התהליך״. שרי המחנה הממלכתי, ביומם הראשון בקבינט המלחמה, היו אז בדעתו. הנקודה השנייה שבה הקבינט לא דיבר בקול אחד הייתה מובהקת פחות: בחלקו הראשון של התמרון, גנץ ואיזנקוט דחפו לפעילות מקבילה גם בדרום הרצועה, אך המהלך נבלם כי הגיעו הצעות לעסקת חטופים, והנושא לא הגיע להכרעה.
בסופו של דבר, כל חברי קבינט המלחמה הם יציריו של אותו בית גידול ביטחוני. הפערים הם בעיקר באישיות. בין גלנט הלוחמני יותר לנתניהו השמרן, ובין שניהם לגנץ ואיזנקוט שמחוברים יותר לממסד הצבאי. עדיין חסר אזרח דומיננטי בקבינט המלחמה, עם כל הכבוד לדרעי ולדרמר המשקיפים. אביגדור ליברמן הוא מועמד כזה. גדעון סער רואה בעצמו מועמד נוסף, אבל כיסא יתפנה עבורו רק בתרחיש של פרישת גנץ מהממשלה, ופילוג במחנה הממלכתי.
