צה"ל מוציא בימים אלה מהמחסנים בדרום הארץ טנקי מרכבה סימן 3 "במצב טוב", שכבר פרשו מהשירות ועמדו להימכר למדינה אירופית. למרבה המזל, מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף במיל' אייל זמיר, החליט לפני המלחמה לעכב את המכירה בגלל שסדר הכוחות של צה"ל ירד מתחת ל"קו האדום" – מספר הטנקים שנחשב במשך עשרות שנים כתקן המינימלי שצה"ל חייב להחזיק. כעת לא רק שהטנקים לא יימכרו, אלא שתוך כדי המלחמה מקימים בעזרתם חטיבה חדשה־ישנה.
הגדלת צה"ל תוך כדי המערכה, במקביל לרכש נרחב של אמצעי לחימה מכל העולם וייצור אמצעי לחימה ללא הרף בתעשיות הביטחוניות של ישראל – כל אלה מעידים על כשל גדול שלא מרבים לדבר עליו משום שהמחדל המודיעיני תופס את מרבית תשומת הלב: צה"ל הוא צבא קטן מדי לעומת המשימות שהוא עומד בפניהן. הוא מתקשה לנהל מלחמה בעצימות גבוהה בכל רחבי רצועת עזה במקביל ללחימה מול חיזבאללה בצפון – לחימה ששוב גבתה ביום חמישי מחיר כבד – וללחימה ביהודה ושומרון. כל זה עוד מבלי לדבר על ה"טיפול" באיום הבלתי נתפס על האוניות הישראליות שמציבים הח'ותים בתימן.
כבר כעת ברור כי בשנים שאחרי המלחמה ישראל תידרש להכפיל את תקציב הביטחון שלה, כפי שקרה בעשור שאחרי מלחמת יום הכיפורים. ייתכן שיוארך השירות של מחזור הגיוס של נובמבר 2023, שהתחיל השבוע בגיוס ראשון אי פעם תוך כדי קרב. השירות של מחזור זה לבטח לא יקוצר, כפי שתוכנן במקור. אבל עוד לפני כן צריך לנצח במלחמה.
האתגר עצום, והמחיר כואב ביותר. גם מספר האבדות הגבוה של כוחותינו והפצועים הרבים מעידים על עוצמת הקרבות.
במוקד הלחימה השבוע ניצבה התחלת המהלך הקרקעי גם בחלק המרכזי של הרצועה, מדרום לקו נחל עזה, ובעיקר בעיר חאן־יונס. יעד זה קשור הדוקות למקום הולדתם של שני מנהיגי חמאס שהגו את תוכנית הטבח השטנית של 7 באוקטובר והוציאו אותה לפועל – ראש ארגון הטרור ברצועה יחיא סנוואר וראש הזרוע הצבאית מוחמד דף. שניהם ילידי מחנה הפליטים שנמצא בחלק המערבי של חאן־יונס, בכיוון הים. החיסול של שניהם נמצא בראש רשימת המטרות של צה"ל ושב"כ, לצד מרוואן עיסא, סגנו של דף ומפקד גדודי עז א־דין אלקסאם, ומוחמד סינוואר, אחיו של יחיא, שהוא בכיר צבאי בפני עצמו.
ניתן להניח שהלחץ העצום שמפעילים בני המשפחות על הדרג המדיני ילך ויגבר. אם נגיע לסבב נוסף של משא ומתן, יתגלה הניגוד בין היעדים של מיטוט חמאס והחזרת החטופים
הפשיטה על חאן־יונס החלה מצפון וממזרח. אחד מיעדיה היה הבית ב"רחוב מספר 5" ששייך לסנוואר, אשר כותר מיד. אף שראש הממשלה התייחס לכיתור בהודעה מיוחדת, אין שום ציפייה למצוא במקום את בעל הבית. הוא מנהל את ענייני חמאס ממעמקי האדמה. השבוע סנוואר אף הוכיח – גם בעזרת הירי לישראל – שהוא שולט עדיין במצב, פחות או יותר.
אז מדוע מכתרים את הבית? ייתכן שישראל תנסה לשים את ידה על בני משפחותיהם של ראשי חמאס. אומנם סנוואר עצמו הוא רווק שהצהיר כי הוא "נשוי לפלסטין בלבד" – כמילותיו הידועות של יאסר ערפאת, לפני שהלה התחתן בזקנתו – אך אין לדעת מה יימצא בביתו הפרטי, לפני שיפוצץ כמו שאר הסמלים שהושמדו במלחמה.
את הפעולה בחאן־יונס מובילה אוגדת התמרון המהיר של צה"ל – אוגדה 98. משתייכים אליה הכוחות המובחרים ביותר ממערך המילואים, וגם יחידות של חטיבת הקומנדו כמו דובדבן. המהלך בחאן־יונס החל בהפצצה אווירית וארטילרית כבדה, שיצאה לדרך זמן קצר אחרי סיום ההפוגה. מהלך זה תאם את דברי הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, שמיהרו לציין כי בניגוד לכל החששות ההפוגה לא מנעה מצה"ל להמשיך להילחם במלוא העוצמה.
במקביל לתחילת הפעולה בדרום הרצועה חודשה הלחימה גם בצפונה. באזור זה מובילות את התמרון אוגדה 162, שהיעד העיקרי שלה הוא מחנה הפליטים ג'בליה, ואוגדה 36, הכוללת את צוותי הקרב החטיבתיים של גולני, הצנחנים וחטיבת השריון 188. החטיבות כיתרו את מעוז חמאס בשג'אעיה, שבה נתקל צה"ל בהתנגדות עזה ביותר, שכללה עשרות היתקלויות.
מרבית אמצעי הלחימה שהמחבלים משתמשים בהם הם מטולי אר־פי־ג'י וטילים מתוצרת עצמית, אבל עד כה נמצאו בעזה גם טילים נגד טנקים מסוג קורנט תוצרת רוסיה, שהסבו לצה"ל אבדות קשות במלחמת לבנון השנייה. גם אש מרגמות גבתה השבוע קורבנות, בין השאר בתקרית שבה טווחה משאית שהעמיס רכב הנדסה של צה"ל בצפון הרצועה.
התקרית שעל חלליה נמנה גם גל איזנקוט, בנו של חבר קבינט הלחימה והרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, התרחשה באזור ג'באליה. הכוח שאליו השתייך זיהה פיר מנהרה וביקש לחקור אותו, כשלפתע נשמע פיצוץ מטען, שהופעל ככל הנראה מרחוק. איזנקוט נפגע ופונה לבית החולים, שם נקבע מותו.
בניגוד לקרבות לפני ההפוגה – שהתנהלו מבלי לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב, מה שבא לידי ביטוי בכך שכל הנפגעים הישראלים נפצעו מרסיסי טילים נגד טנקים או מטענים, ולא מירי של כדורים; כל זאת, מלבד מספר גבוה של הרוגים מאש מוטעית של כוחותינו – הפעם היו בצפון הרצועה גם היתקלויות מטווח קרוב. אחת מהן, למשל, הייתה בבית שבו נהרגו שני חיילים בזמן ש"טוהר", מה שעורר ברשתות החברתיות את הטענה השגויה שצה"ל אינו מפציץ בתים מרחוק, וכך סיכן את לוחמיו.
רגליים על הקרקע
הלחימה בשיאה, והסיכומים עוד רחוקים. עם זאת, ויכוח עתיק יומין אחד כבר הוכרע בלחימה בעזה: האם ניתן להכריע את האויב רק באמצעות אש מרחוק, או שחייבים תמרון קרקעי? ובכן, כעת כבר אין צל של ספק שלולא נוכחות החיילים בשטח – כלומר, רגליים על הקרקע – לא ניתן להשלים את היעד של חיסול יכולותיו הצבאיות של חמאס: החיילים מאתרים משגר אחרי משגר, מאגרי נשק, מחרטות לייצור אמצעי לחימה וכמובן מנהרות.
אחד ההישגים של הלחימה עד כה הוא חידוש האיסוף המודיעיני מבוסס סוכנים אנושיים בעזה. רכזי שב"כ מצטרפים לכל הכוחות בשטח, ממש כמו בפעולות ביהודה ושומרון. מטה שב"כ במרכז הארץ ומתקני החקירות שלו בדרום הומים כבר חודשיים באלפי המשרתים בפועל, מתוגברים באלפי "לשעברים" שמקבלים מהשטח אוצר מודיעיני בלום ומנהלים מרוץ נגד הזמן כדי להפיק ממנו מטרות "לטיפול" – כונני מחשב, תמונות, רשימות של כוח אדם, ומעל לכול תוכניות קרב ומידע על פתחי המנהרות.
את מרבית פירי המנהרות לא ניתן היה לגלות רק באמצעות מודיעין מרחוק, כי הם מוסתרים מתחת לרצפות של בתים תמימים למראה. בכמה מקרים התגלו פתחים בשישה בתים שונים, שממוקמים בשטח של קילומטר רבוע אחד. בסך הכול "טופלו" מאות פירים, ואנו כנראה מצויים בדרך לגלות אלפים כאלה.
טפטוף המעצרים של פלסטינים עזתים החשודים כלוחמי חמאס הפך אתמול כבר לשיטפון שכלל מאות עצורים. כל אלה עשויים להביא עוד גל של מידע מודיעיני איכותי. ייתכן שהתמונות הדרמטיות של השבויים הללו, מובלים על ידי לוחמי צה"ל, מסמלות גם את תחילתה של הקריסה במערכי חמאס. הלוואי.
ככלל, המאמץ "לטפל" במנהרות חמאס מסתמן כאתגר הקשה ביותר שעוד ניצב בפני צה"ל – הוא מצריך את הזמן הרב ביותר, ויימשך כנראה עמוק לתוך 2024. כחלק מהמאמץ העצום הזה השבוע פורסמו ב"וול סטריט ג'ורנל" תוכניות ישראליות להציף את המנהרות במי ים. לא ניתן לפרסם הכול על המאמץ הזה, שאכן יכול להוציא חמאסניקים מהמחילות שלהם אך לא יהווה פתרון פלא לבעיה. מכל מקום, כל המוחות של צה"ל והתעשיות הביטחוניות עובדים גם על פתרונות נוספים לאתגר הזה.
הנוכחות העצומה של צה"ל ושב"כ בשטח עשויה לעזור גם בגילוי מקום הימצאם של 138 החטופים שעדיין נמצאים ברצועת עזה – שלמרבה הצער, לא כולם בחיים – אבל אין זה אומר שניתן יהיה לחלץ חטופים חיים, גם אם נדע היכן הם מוחזקים. יש להניח כי צה"ל רוקם תוכניות מבצעיות לחילוץ, במקביל לאפשרות של החזרת החטופים בעסקה נוספת, כאשר חמאס יגיע למצב נואש מספיק ויתחנן לעוד הפוגה – בתקווה שאכן יגיע רגע כזה.
סתירות ביעדי המלחמה
אם מסתכלים על השבוע האחרון, נראה שצה"ל הצליח להוציא לפועל כמה הטעיות לחמאס בחאן־יונס. הצבא הפתיע את ארגון הטרור במהירות הכניסה, זמן קצר אחרי תום ההפוגה. בכל מקום שבו צה"ל שועט קדימה, אין לחמאס סיכוי לבלום אותו. עם זאת, גם ההצלחה הזאת כלל לא מבטיחה את הצלחת היעד העיקרי – "זעזוע" של חמאס, שיגרום לראשי ארגון הטרור שאולי עוד נמצאים בחאן־יונס להיכנע או לפחות לבצע טעות טקטית כלשהי שתאפשר לחסל אותם.
חשוב, עם זאת, לציין שבתוכנית המלחמה של צה"ל יש כמה סתירות פנימיות שעלולות למנוע את השלמת היעדים. הסתירה העיקרית קשורה לחטופים: אי אפשר להתעלם מכך שהלחימה מסכנת את חייהם. ניתן להניח שהלחץ העצום שמפעילים בני המשפחות על הדרג המדיני רק ילך ויגבר. אם נגיע לסבב נוסף של משא ומתן, חמאס לא יסתפק בפעם הבאה רק בהפוגה, שכן שהמטרה העיקרית שלו תהיה להשתמש בקלף של החטופים כדי להשיג הפסקת אש ממושכת. או אז יתגלה הניגוד בין היעדים של מיטוט חמאס והחזרת החטופים.
פער נוסף בתוכניות קשור לעובדה שישראל אינה פועלת באזור רפיח, לפחות בינתיים. זהו מצב בעייתי, משום שהמנהרות מחאן־יונס מובילות לרפיח ומשם כנראה גם למצרים. אי אפשר להיות בטוחים שאין עוד מנהרות פעילות שמובילות גם אל מחוץ לעזה לשטח מצרים. הדרך היחידה להבטיח את פירוז הרצועה היא שליטה לאורך זמן על ציר "פילדלפי" – אותו ציר שמפריד בין שטח עזה ובין מצרים. אלא שכאן עלולה להיות בעיה מול המצרים: שכנינו מדרום עדיין תומכים בכל לב – גם אם לא בהצהרות פומביות – בחיסול חמאס, אבל מוטרדים יותר מהאפשרות של מאות אלפי עזתים שיציפו את שטחם אם ישראל תגביר את הלחץ בקצה הדרומי של הרצועה, תנאי הכרחי לצורך שליטה ב"פילדלפי".
בעיה נוספת קשורה להלך המחשבה הצה"לי בשנים האחרונות: ישראל הלכה והחלישה את צבאה בשנים האחרונות, ובמקביל הוביל הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי תפיסה של שימוש ברובוטים והכרעה "מנגד" – כלומר, מרחוק. כוכבי דיבר ארוכות על הצורך ב"הכרעה מהירה" וב"העברה של הלחימה לשטח האויב" במהלך כהונתו. ואכן, הלחימה עברה לתוך רצועת עזה. המצב הזה שונה, למשל, מהעימות מול חיזבאללה בצפון. ובכל זאת, הכרעה בעזה – אם תהיה כזאת – עדיין אינה נראית באופק.
כמה זמן עוד תימשך המלחמה? ככל הנראה היא תתנהל בעצימות גבוהה לפחות עד תחילת ינואר 2024, ולאחר מכן צפוי צה"ל לשחרר חלק מכוחות המילואים באמצעות הקטנת סדר הכוחות הלוחמים או החלפתם. ככלל, לפי כל ההערכות הפנימיות בצה"ל ובדרג המדיני, התמרון הקרקעי מתנהל עד כה על פי התוכניות, ואף בצורה מוצלחת יותר מהצפיות המוקדמות. אבל כדי לשמר את "אורך הנשימה המדיני" לפעולה הצבאית נדרשים מהלכים משלימים גם בזירה הזאת.
אחת הבעיות הקשות של ישראל במאבק על דעת הקהל העולמי הוא היחס חסר התקדים בין מספר ההרוגים הבלתי מעורבים למספר אנשי חמאס שנהרגים – יחס שלפי ההערכות כעת עומד על 3:1, כלומר שלושה פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה שנהרגים בהפצצות לעומת כל מחבל שנקטל. בלחימה בדרום הרצועה היחס הזה אפילו הופך גרוע יותר בגלל הימצאותם של שני מיליון אזרחים בשטח. מיליון מהם כבר ירדו מערי הצפון, בהתאם להנחיות קודמות של צה"ל.
מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ומזכיר ההגנה לויד אוסטין כבר שלחו לישראל איתותים ברורים מאוד שלפיהם השעון המדיני למלחמה אינו בלתי מוגבל. בשבוע הבא יגיע לישראל היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, ג'ייק סאליבן, שיסביר שוב את המגבלה הזאת מנקודת מבטה של ארה"ב, אם במקרה לא הבינו זאת עד כה בארץ.
כדי להאריך את האשראי המדיני למלחמה הקבינט הביטחוני כבר נאלץ לבלוע ביום רביעי את הגלולה המרה של הגדלת מספר מכליות הדלק הנכנסות לרצועה. זאת, אף שלכאורה אין שום היגיון בנקיטת "צעדים הומניטריים" כלפי רצועת עזה בזמן שחטופינו אינם זוכים לקבל אפילו ביקור של הצלב האדום ואין לנו מידע מוסמך לגביהם. מצד שני, גם לישראל יש אינטרס מובהק למנוע מחזות הומניטריים קשים ברצועה.
כרגע אין חלופות ללא הרש"פ
האמריקנים יגבירו מעתה את הלחץ על רה"מ נתניהו בסוגיית "היום שאחרי". מי שמדבר איתם על הנושא הזה הוא בעיקר השר רון דרמר, ואילו את המגעים מול המצרים, הקטארים, ושחקנים נוספים, מובילים המוסד ושב"כ.
שחקן אחר במאמץ הזה הוא המטה לביטחון לאומי, שהקים צוות שמגבש את החלופות למצב בעזה אחרי המלחמה. מוביל אותו ראש האגף המדיני יורם חמו, וחברים בו נציגי כל הארגונים – מהמוסד ועד משרד החוץ וצה"ל. ראש המל"ל צחי הנגבי מציג את החלופות בקבינט, אבל כרגע אין שום תסריט עתידי לשליטה אזרחית ברצועת עזה בלי מעורבות של הרשות הפלסטינית, כפי שמצהיר רה"מ נתניהו. אלא שאם תהיה דריסת רגל לרשות בעזה, נתניהו יצטרך לפתור את העניין מול האגף של עוצמה יהודית והציונות הדתית בממשלתו, אגף שמתנגד לכך נחרצות.
בניגוד לזירה הפנימית, המצב ההסברתי השתפר בשבועיים האחרונים בחלקים נרחבים של התקשורת העולמית. תרמו לכך תמונות הנשים והילדים המשוחררים, שהמחישו לעולם את אכזריותו של חמאס, והדיון השבוע באו"ם על השימוש בתקיפות מיניות כנשק טרוריסטי – שהיה הברקה, עם כל הכאב הכרוך בחשיפת סיפורי האונס. הדיון הזה הביא לשיא מאמץ מתואם של משרד החוץ, המטה לביטחון לאומי, מערך ההסברה הלאומי ושורה של ארגונים אזרחיים.
לסיום, שתי הערות על מידע חדש הנוגע ל־7 באוקטובר: סיפורו של מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה אל"מ אסף חממי, שהובא השבוע לקבורה כאשר גופתו עדיין מוחזקת בעזה, אינו שלם מבלי לומר שבמותו הציל את חייהם של עשרות אנשים, אם לא מאות. חממי נפל בקרב עם אנשי החפ"ק שלו על יד קיבוץ נירים, שאליו חש מיד עם תחילת מתקפת הפתע.
בעקבות הקרב הקשה שבו היה מעורב קצין בכיר הוזנק מסוק לשטח, ובניגוד לקיבוצים רבים אחרים שבהם מסוק לא נראה אפילו באופק, הוא "ריסס" עשרות מחבלי חמאס שהיו מחוץ לגדרות וניסו לפרוץ פנימה. בזכות כך, ובזכות עמידתם של חברי כיתת הכוננות של נירים, נמנע טבח המוני גם שם. מספר החטופים וההרוגים בנירים היה קטן יחסית.
לבסוף, יש לתת קרדיט לאנשי יחידת הגדעונים המיוחדת של משמר הגבול – קרדיט שלא ניתן עד כה: מהתחקירים מתברר כי תושייתו של מפקד היחידה, ששלח את אנשיו מהר מאוד אל כל הצמתים המרכזיים בנגב ואל אלה שמובילים לכיוון תל־אביב והמרכז, מנעה מחמאס לממש את תוכניתו להגיע לבסיסים ומתקנים רגישים מאוד גם ליד באר־שבע, קריית־גת ותל־אביב. זו עוד קרן אור של תושייה בבוקר הנורא של מחדל וגבורה.
בשורה התחתונה: הקרבות העזים יימשכו גם בימים הקרובים. הם עלולים להתרחב גם לגבול הצפון, שכן שם עדיין לא נמצא הפתרון שיאפשר את שובם של התושבים לבתיהם.
