הביטוח הלאומי פרסם בפברואר 2017 דו"ח שבו נכתב כי החל משנת 2045 הוא לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפי המבוטחים. שנה וחצי חלפה מאז. בעת אחרונה עדכן הביטוח הלאומי את התחזיות שלו, וכעת נראה שהרזרבות ייגמרו כבר בשנת 2037, ואז הוא יפשוט את הרגל. אם בכל שנה וחצי הביטוח הלאומי מקצץ את תוחלת החיים של הרזרבות הכספיות בשמונה שנים, בעוד שנה וחצי התחזית תתעדכן לשנת 2029. בעוד שלוש שנים מהיום היא עלולה להתעדכן לשנת 2021 – והכסף פשוט ייגמר.
תירוצים למצב העגום יש למכביר: תוחלת החיים עולה, שיעור הזקנים באוכלוסייה גדל, מספר הקצבאות שהביטוח הלאומי נאלץ לשלם גדל. שר הרווחה חיים כץ מבקש להעלות את דמי הביטוח הלאומי שנגבים מהציבור כדי להתחיל לתקן את המצב. אורנה אנג'ל, יו"ר ועדת הביקורת של הביטוח הלאומי, מתריעה זה זמן רב מפני קריסה, ומפני חוסר הרצון של הפוליטיקאים להיכנס לעובי הקורה ולטפל בביטוח הלאומי לפני שיקרוס. לטענתה יש מקורות לכסף: בכל שנה הביטוח הלאומי העביר לקופת האוצר 20 מיליארד שקלים כעודפי גבייה, לדבריה, ובסך הכול הצטברו בקופת האוצר 240 מיליארד שקלים השייכים לביטוח הלאומי.
אם חשבנו לרגע שאי ביטחון כלכלי קיים רק בזירת הביטוח הלאומי, אז חשבנו לא נכון. מצב כספי הפנסיה שלנו אינו מדהים. העלייה בתוחלת החיים משפיעה גם כאן, והיכולת של קרנות הפנסיה לשלם לנו פנסיה לאורך שנים קטנה. פעם גיל הכניסה לשוק העבודה היה בתחילת שנות ה־20, היציאה ממנו הייתה כעבור 40 שנה, ותוחלת החיים עמדה על 70 שנה. היום אנחנו עובדים פחות שנים, הכניסה לשוק העבודה מתרחשת רק בסביבות גיל 27, והיציאה משוק העבודה מתרחשת לעיתים לפני גיל הפנסיה, מאחר שאנשים בני 45־55 הנפלטים משוק העבודה מתקשים למצוא משרה חדשה. גם תוחלת החיים הממוצעת כבר עומדת על 80 שנה. בחסכונות נוגסים גם דמי הניהול הגבוהים מצד קרנות הפנסיה, תשואה נמוכה מ־4 אחוזים על הכסף, ושכר שלא עולה במדרגות גדולות.
העיתונאי שאול אמסטרדמסקי, בעל הפודקאסט "חיות כיס", לא מפסיק לחקור את עניין הפנסיות שלנו ולא מפסיק לדבר ולהרצות בעניין. אני חייבת להודות שאני באופן אישי, התחלתי להיות מוטרדת מהעניין רק לאחר שהקשבתי לו כמה פעמים.
נקודות האור בתמונת המצב הם שני מהלכים שהוביל שר האוצר הנוכחי כחלון. המהלך הראשון: הקמת קרנות פנסיה ברירת מחדל, המציעות חיסכון פנסיוני בדמי ניהול נמוכים. השני: הקטנת החשיפה של כספים פנסיונים של מבוטחים מבוגרים להשקעות בעלות סיכון, והגדלת ההשקעה באפיק סולידי של אג"ח מיועדות.
חוץ מנקודות האור האלה, עדיין יש פה חושך. הביטחון הכלכלי שלנו מתפוגג. הביטוח הלאומי במשבר מצד אחד, קרנות הפנסיה במשבר מצד שני. גם ביטחון בקורת גג, בבית, כבר לא ממש קיים. אולי לנו כן, אבל לדור הצעיר בית כבר אינו מובן מאליו. אז מה אנחנו יכולים לעשות?
חייבים לדבר על זה כדי להעלות את המודעות. הפוליטיקאים צריכים לדעת שאנחנו יודעים, ושאכפת לנו מהכסף ומהעתיד שלנו. הם חייבים לערוך דיונים אפקטיביים בעניין. הם צריכים להקים ועדת מומחים לטיפול במשבר הביטוח הלאומי והפנסיה, לייסד קרן פנסיה ממשלתית ללא כוונת רווח שלא תעשוק אותנו, ולהתחיל תהליך החלמה לביטוח הלאומי שיצליח להעמיד אותו על הרגליים במקום שיפשוט את הרגל.
בתפיסת עולמי אני לגמרי בעד מדינת רווחה, בעד העלאת קצבאות למי שנזקק לכך, בעד אי העלאת גיל פרישה לפנסיה – במיוחד לאור העובדה שמגיל 45 קשה למצוא פה עבודה, והעלאת גיל הפרישה לא תעזור למי שנפלט משוק העבודה בגיל 50. ולמרות זאת, חייב להיות מנגנון שמוצא את מקורות המימון להחלטות המתקבלות בממשלה, כי בלי מנגנון כזה, בטווח הרחוק וגם הקרוב כולנו נצא מופסדים.
