למרות המחלוקות הקשות, עם ישראל יצא מאוסלו שלם

"אבל יהיה שלום! שלום!", היא מנסה להסביר לי, בתנועות חדות שמעידות על חוסר אונים או חוסר הבנה. "מה יכול להיות יותר טוב מזה? מה יותר טוב משלום?". הפנים שלה קורנות כשהיא משתמשת במילת הקסם, זו שאמורה לפתור הכול, להכיל הכול, לסכם בארבע אותיות את הגאולה השלמה.

קראו לה דפנה, והיא גרה בצפון תל־אביב כמיטב הקלישאה. הגאולה שלה ושל המחנה שממנו באה לא הייתה בעלת מאפיינים לאומיים ולא עסקה בנוסטלגיה היסטורית דביקה. היא הייתה נגועה בעייפות החומר, בייאוש ממאה שנות טרור, ובקריאה נואשת "הלנצח נאכל חרב?". וכמו השיבוש הלשוני מהמקור התנ"כי של הביטוי, כך גם נראה שהשתבשה דעתו של מחנה שלם, שהתבלבל קצת בסדר האירועים. שכבר לא זוכר מי אוכל את מי, החרב או האדם, ומי מסכן אותנו, הג'יהאד או צבא ההגנה.

היינו שתי סטודנטיות לא צעירות שיצאו מהרצאה בקורס לספרות. שתי חברות שלא מצליחות להבין איך ייתכן שהן רואות אותה תמונה על אותו מסך, ובעוד האחת מתמלאת תקווה, האחרת נתפסת לחרדה וייאוש; וכשהאחת מפנה אצבע מאשימה לנציגי ישראל נוכח המשברים הפוקדים את הסכם השלום, האחרת מזועזעת מההזדהות וההתמסרות לשקרים שמתנופפים לצד דגל פלסטין שחור על גבי לבן, ירוק מכוסה אדום; הסכם ריק מתוכן, מגואל בדם.

בעשורים שעברו מאז, דרכינו האקדמיות התפצלו עד שהתרחקנו כמרחק גוש אמונים משלום עכשיו. אבל יש להניח שהיום, בדומה לחבריה לדעה, דפנה משתמשת פחות במונח "שלום" ומסתפקת ב"חתירה למשא ומתן". היא ודאי חולמת פחות ופחות על חומוס בדמשק, ומדברת יותר ויותר על הבעיה הדמוגרפית, תחת הכותרת "הם כאן ואנחנו שם ושלום על העולם". מי יודע, אולי היא בכלל כבר במחנה הימין שהלך ותפח בינתיים, צבר לו חברים חדשים, חולמים שהתעוררו לסיוט בלהות כששערי גיהנום נפתחו פה בחסות זוכה פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

המפגש ההוא עם דפנה התרחש בשנת התפר, כשהכול התחיל להתרסק וגם העיניים המסורות ביותר לתהליך, לטקסים החגיגיים, החלו להיפקח. עד אז היינו, אנשי הימין בכלל והמתנחלים בפרט, אזרחים סוג ב'. אלה שנבעטו אל מחוץ למחנה, כששמעו את רבין מגדיר את עצמו כ"ראש ממשלה של 98 אחוז מהעם". קשה להאמין היום, כשהדתי־לאומי מסומן כמי ששולט במדינה, כמו שכופה עליה תפיסה מדינית ודתית, במלחמות מול בית המשפט ובגודש הדתה; קשה להאמין שאותו ציבור הביט אז על המתרחש מבעד לגדר הלגיטימציה, מנודה כמצורע, מסומן כאויב השלום, בעוד רב־מרצחים במילואים הופך להבטחה הגדולה הבאה. עולם הפוך ראינו, עולם שבו טרוריסטים ותומכי טרור אנטישמי מתקבלים בעיניים נוצצות, באמון מוחלט. עולם שבו משיחי שלום מדומיין מתאהבים במגעים עם אש"ף, ומאשימים דווקא את נאמני ההתיישבות במשיחיות מסוכנת ובהובלת המדינה לאבדון. שוחרי השלום לא ראו את דבשת המשיחיות של עצמם. הם המשיכו לצעוד כאורחת גמלים צייתנית במדבר הטרור, בלי להבין שמדשאות הבית הלבן הן פאטה מורגנה. עולם הפוך ראינו, אז תלו את התדמית הקולקטיבית שלנו מהרגליים, שנוכל לראות את התמונה כפי שהם רואים אותה.

הפיגועים הרצחניים והשיח הפלסטיני שחשף את האמת העירומה הביאו רבים מחסידי התהליך לשמש כסנגוריו של השטן. לדברר את הרשות השולחת יד בנפשנו, למזער, להגן על פצצת השלום שרסיסיה פצעו בלי רחמים כל מי שעבר בסביבתה. שבויים בחלומם הם הוכיחו שאפילו לפיגועים אפשר לעשות מיתוג מחדש. "קורבנות השלום" התהפכו בקברם, אבל כבר אי אפשר היה לשמוע אותם.

וזה לא שלא ניסיתי לראות את הדברים כפי שאחרים רואים אותם. ניסיתי, רבים ניסו לקחת חלק, להשתכנע. צפיתי בטקסים המרגשים ועמוסי הבלונים, שמעתי את תרועות השמחה ואת הקריינות הנרגשת. ניסיתי להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה. ניסיתי, ללא הצלחה. רגע אחד של חסד או חמלה לא היה שם. צפיתי, וירדו הדמעות מעצמן. כמה משוחרי השלום הישראלים התגלו כמרושעים למדי, אכולי שנאה לכל מי שסובר אחרת מהם. הם לא היססו לשים את אוהבי המדינה המסורים לה ולחוקיה בשורה אחת עם רוצחי חמאס ופת"ח, ולסמן אותם יחד כאויבי השלום, כמי שמפגעים בפלא הגדול, במהלך שישים קץ למאה שנות מלחמה. הרבה לפני רצח רבין, הרבה לפני הפגנת כיכר ציון שטבלה בשמפניה שב"כניקית בזויה, הימין והדתיים סומנו כגרורות סרטניות, כמכת מדינה. הקיצונים שבתומכי אוסלו סבורים עד היום ששלוש יריות בכיכר חיסלו את השלום. הם מתעלמים מצרורות שלמים וממטעני נפץ שהרסו משפחות, ששינו את הרגלי הבילוי של כולנו כשהשפיות קיבלה מאבטח צמוד בכניסה לכל מסעדה, לכל קניון.

המפה שהתכווצה

בשולי החדשות החלה תחזית מזג האוויר, שהצטמצמה אחרי הנסיגה מסיני, להתכווץ פעם נוספת. כך גם מפת הטיולים של ארץ ישראל הישנה, השלמה והטובה. רגבי הארץ המובטחת נסגרו בפני ישראלים והפכו לסכנה קיומית, עזה ויריחו תחילה. בריכות שלמה נחסמו גם הן בפנינו. קבר רחל הפתוח לרוחות הפך לבונקר צבאי מוקף חומה. זה לא השלום שדפנה חלמה עליו. זה לא היה נוסח ההבטחה.

יצחק רבין אמר פעם שכאשר ראה את פקקי האימים מתל־אביב לירושלים בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה, הבין שכוח העמידה של העם איננו עוד כפי שהיה. אבל רבין טעה בקריאת התמונה. שנות התשעים, כמו גם העשור שאחריהן, הביאו את מלחמת הקיום היהודית־ישראלית עד אלינו הביתה – בחדירות מחבלים, באוטובוסים מתפוצצים, במרחץ דמים במרכזי הערים ובצמתים. ובכל זאת לא נרשמה בכל השנים הללו תנועה ערה לכיוון נתב"ג, אפילו לא לפריפריה הצפונית הרחוקה. עם ישראל עמד במבחן החוסן, נשאר בארצו, משוכנע מתמיד בצדקת דרכו, בזכותו על כל אדמתו. זה לא היה המבחן היחיד שצלחנו באותה שעה. ישראל הפצועה עמדה גם במבחן "רק לא מלחמת אחים" המיתולוגי, וכך עשתה פעם אחר פעם בחצי היובל האחרון – אם אחרי רצח רבין, אם במהלך ההתנתקות ואם בהזדמנויות אחרות שהוכיחו שגם כשמעצבי דעת קהל ונבחרי ציבור עושים ככל יכולתם להתסיס ולהסית, טנקים לא עולים על עפרה ובית־אל, וגם לא על רמת־אביב ג' או ג'לג'וליה. גם כשעתידה של המדינה ושל הארץ עמד על הפרק, גם כשנגענו בקצה גבול היכולת של תפיסות הביטחון השונות, כשכל צד משוכנע שהצד האחר מביא על המפעל הציוני כליה – חוכמת ההמונים שמרה על אי של שפיות בתוך מלל פופוליסטי, ועל לכידות מהסוג שרק צורר חיצוני מסוגל ליצור. יהודים משני צידי הקו הירוק מסרבים להיות אויבים, גם כשמנסים להציג אותם כאלה, גם כשמניחים בפניהם את הברירה השקרית של למות או למסור את ההר.