ביום חמישי שעבר יצאתי למסיבה במועדון חשוך בדרום תל אביב. כבר כמה שנים שאני לא מסוגל לרקוד בשום מקום שיש בו אור. לא בחתונות. ולא במסיבות. ולא בהופעות. ואפילו לא בבית עם עצמי. רק כשיש חושך מוחלט סביבי, ומלא אלכוהול בתוכי, רק אז אני מצליח לזוז. ובמועדון ההוא היה חושך סמיך ושחור ונפלא. חושך כזה, שאפשר לחצוב עם הרגליים והזרועות. רקדתי באופל. החושך היה חושך. והמוזיקה היתה מוזיקה. והערק היה ערק. והאנשים היו אנשים. וכולם היו יפים ובודדים. כל אחד רקד עם עצמו, לבדו, מול אש ומים, עד השמיים.
ובאמצע הלילה, בין האשמורות, הסתובבתי לבדי בין החדרים החשוכים של המועדון, כי חיפשתי את השירותים. הסתובבתי ולא מצאתי. וכל החדרים שבהם הסתובבתי היו מלאים באנשים שרקדו והשתוקקו. וכולם רקדו לבד. והגוף שלהם זז ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה. והעיניים שלהם היו עצומות ופקוחות. ובאישונים של כולם היה מין עצב כזה מחניק ומצמית, עצב של אני לבד בעולם הזה. כי כולנו לבד בעולם הזה. אבל באותם אישונים ממש היה גם מין רוגע כזה, של אני לבד בעולם הזה, אבל יש פה בלבד הזה עוד מלא אנשים אחרים. וגם הם לבד. איתי ביחד.
ובשש וחצי בבוקר, כשיצאתי מהמועדון, השמיים כבר היו בהירים וצלולים. ובאוויר עמדה לחות דוחה כזאת של גוש דן. וביציאה מהמועדון עמד ברסלבר עם פאות שהציע חוברות קטנות כאלה לכל מי שיצא מהמסיבה. רוב החוברות ניסו להטיף לצניעות. והברסלבר אמר לי, צדיק, בוא תקרא משהו בשביל הנשמה. ואני אמרתי לו, סבבה, אבל אל תביא לי משהו על צניעות. והברסלבר אמר לי, בסדר, סבבה, ומיד שלף מהערימה שלו חוברת אחרת, שהשם שלה היה "זה אני". אז לקחתי ממנו את החוברת, הבאתי לו חמישה שקלים, עליתי על מונית ונסעתי הביתה.
*
בדרך הביתה הנהג שהסיע אותי במונית שלו הסתכל על כל הבנות שהלכו ברחובות תל אביב. ולכל הבנות הוא נתן ציונים כאלה מגעילים. ולחלק מהן הוא אפילו צפר וצעק איזה מילה. וזה היה כל כך מגעיל, שאמרתי לו, אח שלי, זה מה זה לא מתאים לי הדיבור הזה, והנהג אמר, בסדר, מה, צוחקים קצת, מה קרה. וכדי לא לבאס את שאר הנסיעה שאלתי אותו אם יש לו ילדים, והוא סיפר לי שיש לו שלושה ילדים, ושהוא גרוש, ושחצי מהשבוע הילדים אצלו, ובחצי השני הם אצל אשתו, וזה סבבה. ולפני שירדתי מהמונית, בסוף הלילה, הוא ניסה לסחוט ממני טיפ, ואמר שהוא חייב את הכסף עכשיו, כי יש לו ארבעה ילדים, ואני אמרתי לו, אמרת קודם שיש לך שלושה ילדים, והנהג אמר, כן כן, שלושה.
וכשנכנסתי הביתה הלכתי מיד למקלחת, כדי לשטוף ממני את המועדון ואת הנהג הדוחה. במשך דקות ארוכות התקרצפתי והסתבנתי במים קרים ונעימים. וכשיצאתי מהם אכלתי קורנפלקס עם חלב, וצחצחתי שיניים, ונכנסתי למיטה. אבל לא נרדמתי. כי היה לי מלא אנדרנלין בגוף. אז שכבתי בשקט, והסתכלתי על כל ההודעות שקיבלתי בוואטסאפ בלילה בזמן שרקדתי.
והיתה שם הודעה אחת, שיהודה שלח לי. אתה חייב לשמוע את השיר הזה, הוא כתב בה, וצירף לינק לקליפ של השיר ביוטיוב. יהודה תמיד שולח לי שירים יפים. אז פתחתי את הלינק. והקשבתי לשיר. זה היה שיר של זמר אוסטרלי שלא הכרתי. קסבייר רוד. ולשיר קראו ספיריט בירד. שזה כמו ציפור הנפש. שזה ספר כחול כזה ועצוב, שנורא אהבתי כשהייתי ילד.
ובזמן שהקשבתי לשיר קראתי את התגובות שהיו לו ביוטיוב. והתגובה הראשונה היתה של יוזר ששמו באניביק. ובאניביק כתב, בשבילי השיר הזה כרוך בזיכרון. לפני שלוש שנים איבדתי את שני הוריי בתאונת דרכים. הייתי בן שבע עשרה. אחותי ואני עברנו לגור אצל סבא שלנו. במשך שעות הייתי יושב שם, מקשיב לשיר הזה, וחושב עליהם, על הדברים שעשינו ביחד. היום כשאני שומע את השיר הזה אני מתמלא בעצב. אבל גם עולה לי חיוך. יש לי זיכרונות טובים מההורים שלי. ואפילו שהם לא נמצאים כאן בעולם, הם יהיו איתי עד יום מותי.
ומתחת לסיפור של באניביק היו מאה וארבע עשרה תגובות. של אנשים זרים שקראו את הסיפור שלו והתרגשו. וכולם כתבו לו מילים יפות. לילו כתב לו, אני מקווה שיהיו לך חיים יפים ושמחים. ואבסוסט כתב לו, תהיה חזק אח יקר. אתה אף פעם לא לבד. וקאמיל כתבה, המוות תמיד סביבנו אבל האהבה שבנו משאירה אותנו חזקים. וכל מיני אנשים אחרים, עם שמות משתמש מוזרים, כתבו שם את הסיפורים שלהם, על ההורים והאחים והילדים שהם איבדו. סתם, כי באניביק סיפר את הסיפור שלו, אז גם הם רצו לספר את הסיפור שלהם.
ואחרי איזה מאה תגובות באניביק כתב, אני אסיר תודה על התגובות שלכם. אני ואחותי קוראים כל מילה. תודה לכם. כולכם הופכים את העולם הזה למקום טוב יותר. אני מאחל לכם את הטוב ביותר בחיים. תהנו מכל רגע שיש בחיים האלה. החיים כל כך קצרים. אסור להישען אחורה ולראות אותם נעלמים. זה מה שהוא כתב.
*
וכשהשיר נגמר, סגרתי את הפלאפון. ושכבתי במיטה עם עיניים פקוחות. וחשבתי על העולם הזה. על כל השירים היפים שמתנגנים בו. על כל הסיפורים העצובים שמתרוצצים בו. על כל האנשים הטובים שמסתופפים בו. ועל כל האהבה המרהיבה שפועמת בכל הלבבות של כולם תמיד. מבלי משים עצמתי עיניים. בחוץ כבר נשמעו רעשים של בוקר. ציפורים ומשאיות. עייפות גדולה נפלה עלי. ובתוך רגע אחד נרדמתי. ישנתי כמו תינוק.
