בוקר שאני זוכר: אני תלמיד כיתה ו', משחק בחצר שצמודה לשער הצפוני של בית הספר בית זאב בעפולה. פתאום ילד מכיתה אחרת מגיע אל השער מבחוץ ומתחיל לצעוק: "היה פיגוע, עף למישהו הראש, היה פיגוע, עף למישהו הראש". אני זוכר שלא ממש התרגשתי, גם לא ממש ידעתי מה זה פיגוע. אחר כך, כשגילו שאחת המורות מבית הספר נמצאת ברשימת ההרוגים, כבר התחלתי להבין. איך יכול לעוף למישהו ראש – את זה לקח לי קצת יותר זמן לתפוס.
בוקר שאני זוכר: פורים, אני בכיתה ט', ואנה לוזוביץ' היא הילדה הכי יפה בבית הספר. כמה שבועות אחרי שהיא זרקה לי שני מבטים במסדרון, החלטתי שבמסיבת פורים אני מזמין אותה לצאת לבאולינג, פיצה וברד. המסיבה בערב, אז בבוקר אני מאלתר לעצמי כרגיל תחפושת של פאנקיסט שתאפשר לי להגיע מחופש אבל לשמור על תדמית הקוּל (שהייתה קיימת רק בראש שלי). ואז חדשות. ודיזנגוף. ופיגוע, ומסכה עם דם על מעבר חציה. ואין מסיבת פורים ואין אנה לוזוביץ' ואין באולינג ופיצה וברד.
בוקר שאני זוכר: 5 בנובמבר 1995, ואני מגיע לבית הספר בחולצה לבנה. לא אמרו להגיע עם חולצה לבנה אבל רבין נרצח אתמול אז נראה לי הגיוני. אני מתיישב בכיתה והמורה בדמעות מסביר לי שהוא נרצח למען השלום. ואני זוכר שאני ממש עצוב וחושב שזה נורא, אבל לא מבין על איזה שלום הוא מדבר.
בוקר שאני זוכר: יום שישי, אני חייל שחוזר מבסיס חיל האוויר באוטובוס. קיץ בחוץ, ובחדרה עולה לאוטובוס בחור בעל חזות עם מעיל. הוא נראה קצת לחוץ ומדבר בטלפון בערבית, מתיישב מקדימה, והיושבים באוטובוס מתחילים לנדוד אחורה לאט־לאט. התקופה תקופת פיגועים קשה, וכל תימני בתחבורה הציבורית זוכה לאינספור מבטי תוכחה. אני קצת כועס על עצמי שלא השקעתי בלימודי ערבית יותר, וכך הייתי יודע אם הוא עצבני בטלפון כי חברה שלו משגעת אותו או כי הוא מתכוון להעלות את האוטובוס השמימה. בטבעון אני מחליט לרדת ולחכות לטרמפ, ואחרי שעתיים מגיע לעפולה עייף, כועס ועצבני. ואז אני פותח טלוויזיה ומגלה שהאוטובוס הגיע ליעדו בשלום. עובדה, שידרו "זהו זה".
זה מצטלם כמו מלחמה
עם כל הכבוד לילדותי בעפולה ולשנותיי הרבות בתל־אביב, אין עיר שהשפיעה על תודעתי הפוליטית יותר מבירת נורווגיה. המילה "אוסלו" ליוותה את שנותיי המודעות הראשונות הרבה יותר מכל מילה אחרת, ולרוב בהקשר שלילי. ובכל זאת היו להסכמי אוסלו גם השפעות חיוביות על החיים שלי. הוא לימד אותי המון. לא בזמן אמת אלא בדיעבד, ההסכמים לימדו אותי על כוחה של תקשורת. הם הסבירו לי מהי רטוריקה. הם הבהירו לי שבמבנה החברה המודרנית, העיתונאי שולט בשדה הקרב החשוב ביותר: התודעה.
אני לא שוכח את שערי העיתונים עם קוביות הפרצופים אחרי כל פיגוע, כמו טטריס של שכול, ואת הרטוריקה שדיברה על "קורבנות שלום" ו"קיצונים בשני הצדדים". עד היום אני קורא לעיתים מאמרי געגועים לתקופות שבהן שררה "תקווה" בהוויה הישראלית, ואחת מהתקופות הללו היא ימי רבין־פרס־ביילין־אוסלו. החיבור הזה בין אוסלו לתקווה מייצר אצלי דיסוננס חושי, כי בעוד המוח מדמיין משהו טוב – העיניים נזכרות במראות מהדולפינריום ובית־ליד, מקפה מומנט וסבארו, מוואדי ערה ומשוק מחנה יהודה, ממסעדת מקסים ומעוד ועוד מקומות שלא הייתה בהם תקווה לאף אחד. והאוזניים מעלות מהאוב זעקות של כאב, בתקופה שעוד שידרו בחדשות היישר מזירות פיגוע בלי פילטרים. והאף מתמלא בריח פלסטיק שרוף.
איזו מנגינה יש לתקווה
כשאני חושב על אוסלו אני מפחד. לא כי אנשים התפוצצו אחריו באוטובוסים – עם כל הכבוד לבירת נורווגיה, תאוות הדם היהודי של שכנינו לא התחילה בסקנדינביה – אלא כי אוסלו מראה שפעם היו יכולים להגן פה על כל רעיון אם הוא התאים לאג'נדה של שומרי הסף. בכל פעם שאני שומע איש רוח, פוליטיקאי, קצין או סתם דביל שמקטר על השיח האלים ברשת ועל האספסוף המתלהם מאחורי המקלדות, אני נזכר בתקופה שבה עורך עיתון היה יכול להדביק לאנשים שנשרפו במסעדה את תווית "קורבנות השלום" ולהמשיך כאילו כלום. לפעמים אני חושב שאני נוכח בפייסבוק בעיקר כי בעיניי, אוסלו הוא מהלך שבעידן של פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ו"אספסוף מקלדת" לא היה עובר בחיים.
מעולם לא האשמתי את רבין, פרס והחבר'ה של אז בפיגועים שעיצבו את ילדותי. אני חושב שזו אחת הטעויות הכי גדולות בשיח הפוליטי בישראל: לא השמאל אשם בפיגועים בתקופת רבין, ולא הימין אשם בפיגועים בתקופת ביבי. יש אשם אחד, והוא מי שאוחז במתג הפצצה או בסכין. אפשר כמובן לדבר על אחריות, ומה צריך לעשות, ואיך מתמודדים. אבל כל הוויכוחים האלה בינינו נובעים רק מכך שלחברה חפצת חיים קשה להאמין שמישהו רוצה לרצוח בה מסיבות לא רציונליות. אנחנו כל כך עסוקים בלחפש את הסיבות ללמה רוצחים אותנו, שאנחנו שוכחים את מי שרוצח.
תמיד אומרים בימין שאולי בעוד כמה דורות, כשיגדל בקרב הפלסטינים דור שלא ידע את האינתיפאדות הרצחניות, יהיה פה סיכוי לשלום. אני חושב שזה נכון גם לציבור הישראלי: אולי בעוד כמה דורות, כשיגדל פה דור שלא יזכור את ההרפתקנות האוסלואית ההיא שהתעלמה מכל מה שקורה והמשיכה לחתור קדימה ולא משנה כמה דם נשפך בדרך, אולי אז נוכל לדמיין איזשהו הסכם עם הפלסטינים.
לפעמים אני שואל את עצמי איך הפכתי לבנאדם שמילים כמו "תקווה" ו"שלום" בהקשרן הפוליטי מעצבנות אותו כל כך. אחרי הכול, הגיוני לשאוף לשלום, לדבר על שלום, לומר שלום. אבל מה לעשות: בכל פעם שאני מסתכל על אחד משלושת הילדים שלי, עולים לי קודם כול בראש הבקרים מפעם שאני כל כך זוכר.
