כבר חודש אני מנסה לשבת ולכתוב על לביא, אבל הלב לא מצליח לעכל את הבשורה הקשה והכואבת, והדמעות זולגות מעצמן.
אני יושב מול החוברת “צוות” שלביא צילם בשנתיים האחרונות, וכל צילום הוא נדבך בתוך יצירה שלמה ומדויקת של אמן צעיר ומוכשר שהגיע במהלך שירותו הצבאי לסיירת גבעתי, וניסה בעזרת המצלמה לחקור את המארג המיוחד והבלתי נפרם של קבוצת החברים בצוות.
אני מצטט משפט של לביא מדברי ההקדמה: “בימיי הראשונים בטירונות הרגשתי אאוטסיידר, לא שייך, דחוי, זרזיר בלהקה של עורבים”.
את לביא פגשתי לראשונה לפני מספר שנים לא רב, כשלמד בכיתה ז’ בביה”ס אמית בנים מודיעין. הגיע אליי ילד חמוד, שקט ומחויך, ללימודי העשרה בצילום. לימודי אמנות בבית ספר דתי לבנים הם לא דבר מובן מאליו, ומי שהתווה את הדרך לשילוב אומנויות באמית היה איתמר חייקין, המנהל המיתולוגי שהאמין בהחדרת תחומי לימוד לנשמה (צילום, תיאטרון, מוזיקה ועוד).
לביא הפגין מהר מאוד אהבה לצילום, רכש מצלמה DSLR (מצלמה עם גוף ועדשה נפרדים, מה שמאפשר לשלוף את העדשה ולהשתמש בסוגי עדשות שונים), ויצא לדרכו האמנותית שנמשכה אצלי במגמה לאורך שלוש שנים, מכיתה ז’ ועד סוף כיתה ט’. עם סיום הלימודים בחטיבה, לביא חתר לכך שלימודי הצילום ימשיכו גם בתיכון, אולם הדבר לא צלח ובכיתה י’ הוא החליט לעבור לתיכון למדעים ולאומנויות בירושלים, כדי להמשיך שם את דרכו האמנותית.
רגשותיי היו מעורבים. מצד אחד התאכזבתי שלביא המוכשר עוזב את אמית, אבל מצד שני שמחתי שהוא ממשיך את המסע שלו בנתיב האומנויות ולא מוותר, החלטה אינטליגנטית של נער אמיץ ובוגר.
במהלך לימודיו בתיכון לביא הפך להיות צלם עם כישרון שאינו נופל מצלמים מקצועיים וידועים בארץ ובעולם. הוא השתדרג מבחינת הציוד ורכש מצלמת Hasselblad, מצלמת פילם בפורמט בינוני (6X6) – מצלמה יקרה ואיכותית במיוחד עם ביצועים מעולים, שהכניסה אותו לליגה של הגדולים. כששמעתי שלביא מצלם עם מצלמה זו במהלך שירותו הצבאי, הצדעתי לו ולחבריו בגאון. הייתי כולי מלא גאווה בתלמיד המוכשר שהפך להיות אמן רגיש ומיוחד.
במהלך שירותו הצבאי בסיירת גבעתי פתח לביא עמוד אינסטגרם שאליו העלה בכל יום תמונה ייחודית ומעניינת מהשירות עד ה־6 לאוקטובר, ערב שמחת תורה, ועיטר אותה בכמה מילים שנונות שמתארות את אשר בתמונה.
כשפרצה המלחמה, בעת שהמתין בשטחי הכינוס, ביקש לביא מהוריו את מצלמת ה־DSLR שלו. הם נעתרו לבקשתו והעבירו לו אותה. לביא נכנס עם המצלמה לרצועה, שהרי היא הנשק השני שלו, וככל הנראה צילם ותיעד אירועים ורגעים מתוך זירת הקרב עד רגעיו האחרונים.
כאשר לביא נהרג מפגיעת טיל, המצלמה נעלמה. בימים אלה אנחנו עושים מאמצים לאתרה, כי לאוצרות החבויים בה אין מחיר – אלו יהלומים שצריכים להתגלות. זוהי משימה לא פשוטה מאחר והלחימה עדיין בעיצומה והצוות שלו נמצא עדיין ברצועת עזה. אני מנסה בכל כוחי להגיע לצוות, לנמ”ר שעליו היה יחד עם חבריו לסיירת במשימה שקטפה אותו בדמי ימיו.
הצילומים האחרונים שלו הם נכס חשוב עבור קרוביו ועבורי, ואנחנו נעשה הכול כדי לאתרם ולהנציח אותו ואת מורשתו.
אחד משני התצלומים המופיעים כאן הוא מיוחד ומרגש בעיניי במיוחד, כי הוא מספר את סיפורו הטראגי של לביא, בחור מוכשר שחייו נגדעו בהגנה על המולדת שלנו. זהו צילום של מדי האל”ף שלו מונחים על קולב בחצר ביתו, מגוהצים ומיותמים, עם הסיכות והכומתה הסגולה של גבעתי. הצילום הזה מספר את תמצית סיפורו של לביא, צלם ואמן רגיש עם עיניים שלא הפסיקו להתבונן ולחקור. אני רוצה להודות לך, לביא, על הזכות שניתנה לי לפגוש, להכיר וללמד אותך.
