הופתעתי לקרוא את מאמרו של מוטי קרפל "יהדות מתקדמת – לאן?", שבו הפגין חוסר כבוד לזולתו ובורות מוחלטת. קרפל התייחס לא רק לתנועות המסורתית־קונסרבטיבית והרפורמית כאל דתות אחרות, כמו הנצרות והאסלאם, אלא גם השתלח בתנועות הנשים, בקהילת הלהט"ב, בנשות הכותל ועוד.
המאמר נפתח בדמוניזציה באמצעות חיבורה של "היהדות המתקדמת" לקרן החדשה לישראל ("הקרן לישראל חדשה", כפי שהוא מכנה אותה). אני שמח לשתף פעולה עם הקרן בקידום פלורליזם דתי בארץ. וממילא, האם ויכוח עומק בין תפיסות יהודיות שונות – בשאלות של אמונה והשקפה, מצוות והלכה – באמת ראוי לו שיהא כרוך באופן בוטה וגס כל כך במחלוקת בין שמאל לימין?
קרפל סבור שאני ועמיתיי איננו בני שיח על תורה, עבודת ה' והשקפה תיאולוגית, שכן אנחנו פועלים כדי "לקעקע את זהותן היהודית של המדינה והחברה בישראל". חייב אני לומר שנדהמתי כשקראתי המילים. מילותיו מוכיחות אי הבנה מוחלטת לגבי פועלנו. התנועה הקונסרבטיבית – או כפי שהיא מכונה כאן, המסורתית – הצטרפה לציונות מראשיתה, ודגלה מאז ומעולם בזכות העם היהודי לשוב לארץ מולדתו ולבנות בה מדינה יהודית ריבונית. הרב פרופ' שניאור זלמן שכטר, שעיצב את בית המדרש לרבנים הראשון של התנועה, לא רק השתתף בקונגרס הציוני ה־11 כשעמד בראש בית המדרש, אלא גם דאג להנחיל לתלמידיו את אהבת הארץ והעם, ואת החשיבות הדתית של שיבת ציון. עד היום, עומדת היהדות הקונסרבטיבית באומץ ובנחישות לימין מדינת ישראל, ופרנסיה נמנים עם שדרת המנהיגות של מרבית הגופים הציוניים בצפון אמריקה.
כמה קל ופריווילגי, למישהו המשתייך ליהדות האורתודוקסית בישראל להתלונן על דרכן, הפסולה לשיטתו, של תנועות דתיות אחרות ועל ניסיונן לקבל הכרה (גם) באמצעות עתירות לבג"ץ. המונופול האורתודוקסי בישראל לא רק נהנה מתקציב ממשלתי עצום של מיליארד שקלים אלא גם מכוח פוליטי רב בכנסת, וממציאות שכמעט לא מאפשרת לזרמים האחרים לספר את סיפורם. הנרטיב האורתודוקסי של היהדות, שנוכח בכל פינה במרחב הציבורי בישראל, מייצר מצג שווא כאילו יש יהדות דתית לגיטימית אחת. כמה התנשאות וחוסר אותנטיות יש בתפיסה הזאת. היכן חז"ל ו"שבעים פנים לתורה"?
אם יש בכלל "יהדות היסטורית" אזי היא התנועה המסורתית, כפי שכתב הרב מרדכי וקסמן בספרו "מסורת ושינוי", שיצא לאור בארה"ב בשנת 1958: "הרפורמה עומדת על הזכות לפרש אבל דחתה את סמכותה של המסורת ההלכתית. האורתודקסיה אוחזת חזק בעיקרון של סמכות, אבל בדורות האחרונים דחתה בכלל את הזכות לפרש, חוץ ממקרים מינוריים. ההשקפה הקונסרבטיבית היא ששתיהן חיוניות ליהדות חיה. לכן, היהדות הקונסרבטיבית מחויבת למסורת ההלכתית, אבל עומדת על הזכות של הגוף הרבני שלה, הפועל בכללותו, לפרש ולפסוק הלכה".
גם הטענה שהרב דב חיון "חיתן ממזר" חוטאת לאמת. הרב חיון, המחויב להלכה (אותה ההלכה של קרפל), מכיר גם באיסור של עינוי הדין. לכן הוא דאג לבדוק את הטענה לממזרות בדרך המהירה ביותר. בית הדין הרבני בחיפה הוא שהתרשל, ולא דאג למלא את חובתו ההלכתית לברר. אם מישהו חושב ששנה וחצי זה זמן סביר לבירור כזה, שיישאר עם הממסד החרדי שדוחק יהודים רבים מהמסורת.
משתמע מדבריו של קרפל שרוב העם היושב בציון הם יהודים אורתודוקסים, ושכולם חושבים שאין לתת ביטוי לזרמים אחרים. אך לא כך הדבר. האורתודוקסים הם רק כ־20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, ובצפון אמריקה רק כ־10 אחוזים. לפי "מדד השלום" של המכון הישראלי לדמוקרטיה מחודש יולי, 59 אחוזים מהיהודים בארץ תומכים בכך שמדינת ישראל תכיר בנישואים דתיים שיערכו רבנים קונסרבטיבים או רפורמים. הנתון הזה כולל רוב של "המסורתיים", שהממסד האורתודוקסי מזהה תמיד עמו.
כרב של קהילה מסורתית בארץ, אני מחתן לא מעט זוגות ישראלים. הם בוודאי אינם פסולי חיתון ואף לא גרים שאינם מוכרים בידי הרבנות, אלא יהודים טובים שמאסו באורתודוקסיה הממסדית. כשאני שואל מדוע בחרו להתחתן מחוץ לרבנות, אני שומע על מיאוס וחוסר רצון להיקשר לגוף הזה, רצון בחתונה הלכתית־שוויונית וברב שאפשר "להתחבר אליו", או במצב שבו אחד מבני הזוג נולד בברית המועצות לשעבר והרבנות מבקשת הוכחות שאי אפשר לספק.
"היהדות המתקדמת" נותנת למאות אלפי יהודים בארץ, ולמיליונים מחוצה לה, לבטא את יהדותם באופן אותנטי, הנותן להם להתחבר ליהדות ההיסטורית ולחיות במאה ה־21. מאז הרפורמה של רבן יוחנן בן זכאי, שעיצבה את היהדות הרבנית כפי שאנו מכירים אותה היום, המשיכה ההלכה להשתנות לפי צורכי הדור. צר לי שהאורתודוקסיה, שנוסדה בעקבות הרפורמה של המאה ה־19, אינה רואה לנכון להמשיך את מפעל חייו של רבי יוחנן.
