אירועי הימים, מלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה, הביאו אותנו לעסוק בשרידים היהודיים ובעדויות ההיסטוריות מהעיר עזה וסביבתה. בין השאר הגענו לעדותו של התייר הנוצרי הצרפתי ברטרנטון דה לה־ברוקייה, המספר על אודות מפגש בינו לבין יהודי ושומרוני בעיר עזה בשנת 1432, לפני קרוב ל־600 שנה. עדות זו הביאה אותנו לעסוק בקשר האפשרי בין עדותו זו, לבין כתובת אחת החקוקה על עמוד בהר הבית בירושלים. ואולי יהיה בדברינו אלה לתרום, ולו במעט, למיקוד מדויק יותר של תיארוך הכתובת, מעבר לתיארוך הכללי "ימי הביניים".
על גבי עמוד מונוליטי שהיה חלק משערי חולדה של ימי הבית השני, גילה פליסיאן דה־סוסי בשנת 1863 כתובת חרוטה בעברית. הכתובת הייתה מוסתרת תחת שכבת הטיח שדה־סוסי גירד, וגם כיום אי אפשר לראות אותה, שכן היא גורדה והושחתה, במתכוון או בשוגג, או ששוב כוסתה בטיח (גם בביקורינו השונים במקום בשנים האחרונות לא עלה בידינו לאתר את הכתובת). כיום, העמוד הוא חלק ממכלול השער הכפול הסתום בכותל הדרומי של הר הבית, בשטח "אל־אקצה אל־קדימה", הוא המרחב תחת מסגד אל־אקצה.
לשון הכתובת היא: "יונה ושבתיה אשתו מן [ס]קליא חזקו בחיי[ם]". "מן סקליא" פירושו "מן האי סיציליה". כלומר, בני הזוג "יונה ושבתיה אשתו" הגיעו מסיציליה לירושלים מתישהו בימי הביניים וחקקו את שמם על עמוד מקורי מימי הבית השני. על יהודים בערים שונות בסיציליה ידוע לנו כבר מן המאה הראשונה לספה"נ, ואולי אף קודם לכן, ואילך. קיימות גם עדויות על שתי קבוצות של יהודים מסיציליה שעלו לארץ ישראל בימי הביניים המאוחרים, בשנים ה'רט"ו־רט"ז/1455-6 ובשנת ה'רמ"ה/1485.
האם היו עליות של יהודים מסיציליה לארץ גם לפני כן? האם "יונה ושבתיה אשתו" שייכים לאחת מן הקבוצות הללו, או עלו בפני עצמם? כתובת זו, כרוב הכתובות העבריות בכותלי הר־הבית, מתוארכת לימי הביניים, וכבר סוקניק (תר"ץ) דחה את השערת דה־סוסי שזמנה של הכתובת קודם לחורבן הבית השני. ייתכן שזמנה של כתובת זו קודם לגירושם של יהודי סיציליה מהאי, בשנת ה'רנ"ג/1493. או, שמא, היו בני הזוג ממגורשי האי? ואולי חקקו את הכתובת שנים ספורות לאחר הגירוש, כשזכר ישיבתם שם עדיין חי בקרבם?
בני זוג אלו הוסיפו לשמם את המילים "חזקו בחיים" היכולות להתפרש כהודיה על מחלה שכבר נרפאו ממנה בעבר, או להפך, כבקשת ברכה לעתיד. סוקניק (תר"ץ 137) מפנה את תשומת הלב לעובדה שיהודים נהגו להתפלל במקום זה (בתוך חלל השער ומחוצה לו), ואומר:
"במכתבו של ר' שמואל ב"ר שמשון (המאה ה־12־13) יש לראות, לדעתי, זכר לאפשרות שהיו נוהגים להתפלל במקום זה. הוא מספר: 'ונבוא להשתטח עד לפני העזרה וניפול על פנינו לפני שער שכנגדו מבחוץ מרוח לעין עיטם הוא בית הטבילה לכהנים'".
"ברור הוא שרשב"ש קורא את מעיין השילוח 'עין עיטם' והשער 'מרוח לעין עיטם' הוא ודאי בדרום הר הבית. יש לחשוב… היו יהודים באים להתפלל בפנים השער הזה (וכעבור זמן) נקבע אז המנהג להתפלל מבחוץ לשער הזה".
איננו יודעים מי הם בני הזוג יונה ושבתיה, ואף איננו יודעים מתי ובאילו נסיבות הגיעו לירושלים וכתבו את שמם על העמוד המונומנטלי בשער הכפול בהר הבית.
אולם, יודעים אנו גם יודעים, ומפי כתבם־הם ("מן סקליא"), שהם הגיעו מהאי סיציליה, שם היו כמה וכמה קהילות יהודיות במהלך השנים.
פחות מ־50 מטרים מחקיקת הכתובת "יונה ושבתיה אשתו", מחוץ למכלול הר־הבית על הכותל הדרומי וממערב לשער המשולש, חקוקה כתובת נוספת: "[פלוני1] בר כלב ננ, [פלוני2] בר יוסף ננ מותרף". גם כתובת זו מתוארכת בתיארוך הכללי ורחב־השנים, "ימי הביניים". למילה 'מותרף' בסופה של הכתובת הוצעו כמה קריאות והסברים. אנו תומכים בקריאה זו במובן של הבראה, ובלשון עבר.
במקום אחר העלינו הצעה לראות בכתובת זו כתובת של שני צליינים יהודים־איטלקיים מן העיר לוקה שבצפון־מערב איטליה, בין פירנצה לפיזה, ואף הצענו לתארך אותה לשנים שלאחר ימיו של הפייטן שלמה בר־יהודה הבבלי הקטן, למחצית השנייה של המאה ה־10 למניינם.
הקשר העזתי
בזהירות המתבקשת, אנחנו מציעים לחבר כתובת זו, "יונה ושבתיה אשתו", לידיעה שמוסר התייר הנוצרי הצרפתי ברטרנטון דה לה־ברוקייה, שביקר בארץ סביב שנת ה'קצ"ב/1432, בשליחותו של פיליפ "הטוב" ("דה־בון"), הדוכס של בורגונדיה. ברוקייה יצא מוונציה, דרך קפריסין, והגיע לנמל יפו. מיפו יצא לרמלה ולכפר בסביבתה (וכוונתו ללוד), והגיע לירושלים. הוא ביקר באתריה ובעין־כרם, וירד ל"אתר הטבילה" דרך הכפר אל־עזריה. הוא ומלוויו חזרו לירושלים והתכוונו לצאת למסע להר סיני. מירושלים נסעו לחברון ומשם לעזה, ושם הראו להם את "הבית והעמודים שהפיל שמשון הגיבור". הם יצאו לכיוון הר סיני, אך כבר ביום השני של מסעם חלה ברוקייה, והם חזרו לעזה: "למזלי פגשתי ביהודי מסיציליה אשר הבין את דברי, והוא שלח אלי שומרוני זקן, אשר הודות לתרופותיו, הוקל לי…".
דרך אשקלון ורמלה חזר לירושלים. ביקר שוב ביפו, המשיך לעכו, לצור, לצידון, לביירות ולדמשק, חזר לטבריה ולהר תבור, לגשר בנות יעקב, מעט מצפון לגשר של ימינו, ושוב לדמשק, בעל־בכ וטורקמניה. שם פגש ביהודי מחיפה ששלט בטטרית ובאיטלקית והיה לו לעזר רב. משם עבר בקושטא ובעוד ארצות, וחזר לצרפת.
מתיאור זה עולה כי ברוקייה פגש בעזה ביהודי הדובר את שפתו (צרפתית או אחת מן השפות האיטלקיות, שכן איטליה של היום הייתה מחולקת באותה התקופה לממלכות ולנסיכויות שונות שבהן דיברו בלהגים שונים של הלטינית המאוחרת), וזה הפנה אותו לקבלת תרופות אצל שומרוני זקן. התרופות עזרו לו, ובזכותן "הוקל לי", כדבריו.
על שומרונים בעזה בתקופה זו, כחמישים שנה מאוחר יותר, בשנת רמ"א/1481, יספר רבי משולם מוולטרה שבטוסקנה, אף הוא יהודי מאיטליה, אם כי לא מסיציליה: "…עזה… ארץ טובה ושמנה ופירותיה משובחים ביותר. את הלחם והיין שבה מכינים רק היהודים. יש בה אוכלוסיה רבה, הכוללת כששים משפחות של יהודים וארבע משפחות של שומרונים".
בין היהודים הוא יציין את שמותיהם של ר' משולם ב"ר יהודה ספרדי וחותנו ר' מאיר ספרדי צורף. שבע שנים אחרי ר' משולם מוולטרה, בשנת רמ"ח/1488, יכתוב רבנו עובדיה מברטנורא, היא העיירה ברטינורו אף היא במגף האיטלקי, במחוז אמיליה־רומאנה, על עזה, את הדברים הבאים:
"בעזה היום כשבעים בעלי בתים רבניים (כלומר, יהודים שאינם קראים, זח"א), ושני בעלי בתים שומרונים, ולא ראיתי שם קראים… ביום השבת באו כל זקני הקהל עם הפרנסים לסעוד עמנו, והביאו עמם אשישי ענבים ופירות כנהוג אצלם, ושתינו שבעה, אולי שמונה, כוסות [יין?] קודם האכילה, והיינו שמחים…".
הנה כי כן, מעט לאחר ביקורו של ברוקייה בעזה, מספרים לנו שני יהודים מאיטליה שביקרו בה על שישים־שבעים משפחות יהודיות ועוד שתיים או ארבע משפחות שומרוניות.
מאוחר יותר, לאחר ביקורם בעזה, נפגוש את שניהם, את ר' משולם מוולטרה ואת רבי עובדיה מברטנורא־ברטינורו, בירושלים. גם את ברוקייה נפגוש לאחר מכן בירושלים. ואולי נפגוש בירושלים גם את אותו "יהודי מסיציליה אשר הבין את דברי(ו)" של ברוקייה.
ואולי מותר לשרטט תרחיש כזה: הזוג "יונה ושבתיה אשתו", "מן סקליא", הגיעו מסיציליה לארץ ישראל. בסיוריהם בה הגיעו גם לעזה. שם, בעיר, פגש "יונה… מן סקליא" בתייר ברוקייה, ובשומרוני הזקן שנתן לו תרופות. ואולי הייתה זו פגישה מרובעת משתתפים, שכללה את בני הזוג מסיציליה "יונה ושבתיה אשתו", התייר ברוקייה והשומרוני, איש עזה, נותן התרופות. ונשאל בזהירות: האם ייתכן שקיים קשר מסוים בין האנשים השונים? האם כולם, או חלקם, שייכים לאותה קבוצת יהודים המבקרת או עוברת בעזה?
ואולי באותו המעמד נתן השומרוני איש עזה גם תרופה ל"יונה", בעלה של "שבתיה אשתו, מן סקליא", הוא ה"יהודי מסיציליה" שהבין את דבריו של התייר ברוקייה, ותרגם בעבורו את דבריו של השומרוני הזקן. ונחזור ונשאל בזהירות: הייתכן שהעיסוק שלהם בתרופות אינו רק עניין אישי־פרטי, אלא משהו מעין "תיירות מרפא"? משם, מעזה, המשיכו בני הזוג "מן סקליא", לירושלים, וכתבו את הכתובת על העמוד שבשער הכפול, כהבעת תודה על התרופה והרפואה, או בבקשה לעתיד.
מסקנתנו, כמובן בזהירות המתבקשת, היא ש"היהודי מסיציליה" שפגש התייר הצרפתי ברטרנטון דה לה־ברוקייה בעזה, והפגיש אותו עם אותו "שומרוני זקן" שנתן לו תרופות, יכול להיות לא אחר מאשר "יונה", בעלה של "שבתיה", החוקקים את שמם על העמוד בשער הכפול בהר הבית בירושלים, בתוספת "חזקו בחיים", בזכות התרופות שקיבלו מ"שומרוני זקן", שם בעזה.
