ישראל נמצאת כרגע, ללא ספק, במשבר ביטחוני מהחמורים בתולדותיה. ישראל גם נמצאת במשבר כלכלי חריג ביחס לעשורים האחרונים. אבל פוטנציאלית ישראל נמצאת גם בנקודת מפנה. התנהלות נכונה ואמיצה, גם במישור הביטחוני וגם במישור הכלכלי, תאפשר לישראל לא רק להתגבר על המשבר, אלא לבצע קפיצת מדרגה ולצאת מהמשבר הזה חזקה בסדרי גודל, כלכלית וביטחונית.
ישראל התחילה את שנת 2023 עם חוב ממשלתי בשיעור של כ-60% מהתוצר, שהוא השיעור המומלץ על ידי ה-OECD. אנחנו צפויים, על פי תחזית בנק ישראל לסיים את שנת 2024 עם חוב בשיעור של 66%.
שמירה על חוב ברמה נמוכה חשובה אמנם גם כדי לחסוך את תשלומי הריבית שמכבידים על התקציב, אבל בראש ובראשונה המטרה היא לאפשר את הגמישות ברגעי משבר. הדוגמה הקלאסית לרגעי משבר כאלה היא מלחמה, ואנחנו אכן במלחמה. ברגעי משבר, אנחנו רוצים שתהיה לנו את היכולת לגייס סכומים משמעותיים ולהשתמש בהם כדי לצאת מהמשבר.
מדינת ישראל יכולה וצריכה לגייס כסף ולהגדיל את החוב הציבורי, עד 80% חוב-תוצר ואף למעלה מכך, אבל בשני תנאים: בתנאי שהכסף יושקע במחוללי צמיחה ולא יפוזר באופן פופוליסטי ובזבזני, ובתנאי שתהיה לה תוכנית סדורה איך היא מחזירה את החוב תוך שנים ספורות.
בכסף שיגוייס יש להשתמש לשלוש מטרות: הראשונה, ניצחון מוחלט במלחמה. חיסול חמאס, חיסול הג'יהאד, חיסול חיזבאללה, העמדת פת"ח, הרשות הפלסטינית והאוכלוסיה הפלסטינית במקום, והעברת מסר שאינו משתמע לשני פנים לחות'ים ולאיראן. במלחמה הזו צריך ללכת על כל הקופה ולהשבית את המוטיבציה של ערביי האזור לחלום על מלחמה וטרור. זה לא רק יקפיץ את רמת הביטחון של מדינת ישראל, אלא גם יוריד משמעותית את הסיכונים הגיאו-פוליטיים מכל שיקולי ההשקעה בישראל. שנית, שיקום העוטף, שיקום הצפון, שיקום העסקים שנפגעו מהמלחמה, שיקום המשפחות השכולות ופצועי צה"ל. זה המובן מאליו כל עוד זה לא גולש לפופוליזם. והשלישית: רפורמה משמעותית בשירות הציבורי, השקעה בתשתיות והורדת מיסים.
כן, הורדת מיסים. בימים שבהם האוצר עסוק בשאלה איך להעלות מסים, צריך לעשות בדיוק את ההיפך ולהוריד מסים כדי לעודד כאן השקעות וצמיחה. אבל כדי לאפשר זאת חייבים רפורמה משמעותית שתקצץ בבשר החי של המגזר הציבורי. ואין כמו משבר לאומי היסטורי כדי לבצע מהלכים גדולים מהסוג הזה. צריך רק חזון ואומץ.
המגזר הציבורי בישראל עייף, עמוס בכוח אדם לא יעיל ותכניות מיותרות. אין פה מילה רעה על האנשים עצמם, רובם נפלאים באמת. אבל זו המערכת. כל עוד יוקרתו של מנהל נקבעת לפי כמות התקנים שכפופים לו, ההסתדרות מונעת כל הליך ייעול, ולמנכ"ל המשרד יש מינימום גמישות ניהולית ושיקול דעת, נוצרים כיסים עמוקים של אי יעילות שזה הזמן להיפטר מהם.
תרדו מהצהוב של הכספים הקואליציונים. חלקם מעצבנים, אבל הסכומים שם לא מגרדים את מאות המיליארדים שצריך באמת. גם "המשרדים המיותרים" מגיעים בסך הכל לסכום זניח יחסית של כ-1.6 מיליארד, שגם בביטולם רוב הסכום יפוזר בין משרדים אחרים. כיסי השומן האמיתיים נמצאים במשרד החינוך, הביטחון, הבריאות והתחבורה.
אנחנו במצב חירום למען השם. זה הזמן להכריז על מצב חירום ולבטל בהוראת שעה את היכולת של ההסתדרות וקבוצות הלחץ השונות לעצור מהלך כזה.
יש לקבוע יעד קיצוץ רוחבי של 30% לחמש השנים הקרובות, וזאת מבלי לפגוע בשירות לאזרח. הגמישות הניהולית תאפשר למנכ"לים להגדיר אילו שירותים, אילו תוכניות, אילו תקנים ואילו תקציבים נדרשים כדי לעמוד במשימה הזאת. כל מה שלא נדרש, כל אדם שאיננו יעיל, יקוצץ ללא משוא פנים.
עובדים אלה לא יהיו מסכנים. התקציב שיגויס באמצעות הגדלת החוב ישמש בחלקו לפיצוי ולשיקום המפוטרים ממהלך זה, ובמקביל השיפור במצבה הכלכלי של ישראל יגדיל את הביקוש לעובדים, כולל אלה שנפלטו מהמערכת הציבורית.
המדינה צריכה לבצע עוד שני מהלכים משלימים. הראשון, רפורמה יסודית בתחום העובדים הזרים. השימוש של המשק בעובדים הזרים הוא קטסטרופלי. במקום לנצל את היתרונות היחסיים שלנו ולספק פרנסה למיליונים של רעבים מהעולם, מדינת ישראל מגבילה את יבוא העובדים והופכת את העובד הזר בישראל ליקר ביותר בעולם.
יש לכך מגוון סיבות מוטעות, הראשית בהן היא שאנחנו מפחדים שהם ירצו להישאר כאן. ואנחנו מפחדים שנהיה חלשים מדי מכדי לאתר ולגרש את מי שנרצה. צריך לפעול הפוך. מדינת ישראל יכולה לקלוט אפילו 3 מיליון עובדים זרים. סינגפור ודובאי קולטות הרבה יותר מזה והכלכלות שלהן פורחות. אבל קיומה של משטרת הגירה חזקה ומדיניות אכיפה בלתי מתפשרת יסירו את רוב החששות ממהלך כזה. השכר ששולם לעובדים אלה לא צריך להיות גבוה מפי שניים מהשכר הממוצע במדינות המוצא. זה יאפשר חקלאות, תעשיה ומסחר פורחים ומשגשגים, ויאפשר לישראלים לעשות מה שהם הכי טובים בו. לחשוב, ליזום ולנהל.
המהלך השני הוא הטמעה מלאה של פרויקט הנימבוס, המעבר לענן והדיגיטציה של שירותי הממשלה. מהלך זה יביא לקפיצת מדרגה ביעילות של המגזר הציבורי ובמקביל למהלך הארגוני נקבל מגזר ציבורי רזה, אבל שירות לאזרח ברמה גבוהה מאוד.
בתום התקופה מצבה של ישראל יהיה כזה: ללא אויב על הגדרות, כלומר ללא סיכונים גיאו פוליטיים משמעותיים; מגזר ציבורי רזה ומאוד יעיל, כלומר שירותים מעולים לאזרח בשיעורי מסים נמוכים; וכוח עבודה זול שיאפשר לאזרחי ישראל לממש יתרונות יחסיים.
במצב כזה, גם אם החוב הציבורי יהיה 80 ואפילו 100 אחוז מהתוצר, דירוג החוב של ישראל יהיה גבוה במיוחד, ההשקעות הזרות יזרמו לכאן והצמיחה תהיה גבוהה מאוד. זה יאפשר הורדה מהירה של החוב הציבורי חזרה לרמותיו הנמוכות.
כלומר עם קצת אומץ וחזון, בתוך כ-5 שנים יוקר המחיה, השכר הריאלי כמו גם תחושת הביטחון הביטחוני והכלכלי של אזרחי ישראל יעשו קפיצת מדרגה.
אני לא נאיבי.
אני יודע שהסיכוי שכל המהלך הזה יקרה הוא נמוך מאוד.
האמירה הנדושה היא שמה שרואים משם לא רואים מכאן. לקובעי המדיניות יש ים של סיבות, תירוצים, לחצים ואילוצים למה לא לצאת למהלך כזה. אבל התפקיד שלנו כאזרחים, ככותבים, כעיתונאים וכמגיבים ברשתות החברתיות הוא לא לעסוק באילוצים ולא לקבל תירוצים אלא לגרום לכך שמה שנכון לעשות יהיה גם הדבר הפופולרי לעשות. לא לחפש פתרונות קסם אבל כן לדרוש עתיד טוב יותר. המהלכים שפורטו פה הם הדרך להגיע לעתיד הזה
אם תרצו, אין זו אגדה.
ד"ר אמציה סמקאי הוא ד"ר לכלכלה, מנכ"ל חברת הייעוץ TCG המייעצת למשרדי ממשלה ולמגזר העסקי
