מי שלא ראה את הבניין החדש של הספרייה הלאומית בירושלים לא ראה בניין יפה מימיו. ואני לא נוקט בלשון גוזמה. הבניין הזה הוא פשוט כליל השלמות. מופת אדריכלי של מחשבה מקורית שיורדת עד לפרטים הקטנים. החל מאלפי מדפי העץ של הספריות, דרך כיסאות הישיבה בפינות העבודה, ועד למנורות השולחן המעוצבות לעילא. אפילו חדרי השירותים עשויים בטוב טעם. האמת היא, שבקלות הייתי יכול להמשיך ולהתפייט פה בתיאורים מדוקדקים ומלאי התפעלות של הבניין ותכולתו אבל טוב מראה עיניים מאלף מילים ומי שכבר ביקר יודע על מה ולמה אני משתפך ככה ומי שלא, כדאי שיעשה זאת בהקדם.
בשבועיים האחרונים קפצתי כמעט מדי יום לעבוד בספרייה הלאומית. אני גר קרוב ועובד באמצעות המחשב כך שבשבילי זה גן עדן. כבר בביקור הראשון שלי שם שמתי לב שפוקדים אותה עשרות בחורי ישיבה חרדים. לא התפלאתי. גם אל הבניין הישן בקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם היו באים בחורי ישיבה רבים. אבל עכשיו, עם ההתחדשות, נדמה שהכמות הוכפלה. התבוננתי באחדים מהם. התנהלות של בחורי ישיבה במרחב מסקרנת אותי, כידוע. ועוד לפני שהספקתי לחשוב על איך לכתוב את מה שעיניי רואות, ניגש אליי אברך חרדי בחיוך, הציג את עצמו בלחש כיאה לכללי ההתנהגות בחלל הספרייה, ואמר שהוא קורא את הטור הזה מדי שבוע ולדעתו ממש מתבקש שאכתוב על ״תופעות של בחורי ישיבה בספרייה הלאומית״ כלשונו. הסכמתי איתו לחלוטין, לחצנו ידיים וכעבור שעה ניגשתי למלאכה. החלטתי שלא להסתפק בהתבוננות גרידא ולנסות לתפוס כמה מהם לשיחה ולשמוע מה מעשיהם כאן.
הראשון היה בחור חייכן עם משקפיים עגולים. אמר שקוראים לו עקיבא ובעברו למד בישיבת חברון בגבעת מרדכי. אחרי שעזב את הישיבה עשה תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה ואחר כך המשיך לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית וכתב את התזה שלו על הכרעות מוסריות בעזרה לזולת. כיום הוא מתעניין באמנות מודרנית ואפילו עוסק פה ושם בסחר ביצירות אמנות. עקיבא אמר שעבור מי שאוהב אמנות מאוד קשה לסחור באמנות, אלה כמעט פעולות מנוגדות, אבל מה לא עושים בשביל פרנסה. אחרי שתיקה של כמה דקות, עקיבא הסתכל עליי ושאל, תגיד, מה אתה אומר, לעשות דוקטורט על הר״י מיגאש זה רעיון טוב, לא? ללמוד ככה, באויצר הספרים המהמם הזה בבא בתרא בעיון רב מכריכה לכריכה, חלום! שנינו צחקנו. ישיבישער נשאר ישיבישער. לא משנה כמה שנות אקדמיה בעורקיו.
באחת מפינות הספרייה הנסתרות ראיתי בחור ישיבה קורא בריכוז רב בספר ״הצופן 4״ של הרב זמיר כהן. מי שמכיר את הז׳אנר הזה של הספרים יודע שזה מעין ניסיון להנגיש להמון העם את אמיתות התורה באמצעות הוכחות ניצחות כנגד המדע והקִדמה האנושית. אלה ספרים גדולים, עם דפי כרומו צבעוניים ואלפי תמונות של מולקולות, אטומים וכוכבי לכת שהורדו משאטרסטוק. שאלתי את הבחור שהיה שקוע בספר אם אכפת לו לדבר איתי רגע. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שאני מתעניין קצת בבחורי ישיבה בספרייה הלאומית. הוא שאל אם אכתוב את השם שלו בעיתון ואמרתי שאם הוא לא רוצה אני לא אכתוב. אז הוא חשב רגע ואז אמר, תכתוב ג׳. כמו אנשי השב״כ האלה שקוראים להם בשם של אות. אז אמרתי לו סבבה ג׳. מה שתגיד. ג׳ סיפר שמאז שפתחו את הספרייה החדשה הוא בא כמעט כל יום. הוא כבר הספיק לקרוא את הצופן 1, 2, 3 ועכשיו הוא באמצע 4. ״אחרי שאתה קורא את זה אתה מבין שכל המדע הזה וכל הקשקושים האלה של הפילוסופיה והטבע וכל זה, זה חרטא בפיתה. רק התורה אמיתית, וזה מוכח״, עד כאן דבריו של ג׳.
ואז ג' אמר: ״אחרי שאתה קורא את זה אתה מבין שכל המדע הזה וכל הקשקושים האלה של הפילוסופיה והטבע וכל זה, זה חרטא בפיתה. רק התורה אמיתית, וזה מוכח״
במעלית אל הקומה העליונה נכנס איתי בחור ישיבה גבוה עם סוודר בדוגמת מעוינים אפורים. חייכתי אליו חיוך מעליות והוא חייך אליי בחזרה. שאלתי אותו איפה הוא לומד והוא אמר שם של ישיבה חשובה ומוכרת. כדי לפתוח איתו בדברים אמרתי, איזה מדהים הבניין הזה, הא? והוא אמר כן, נחמד. רק יש פה בעיה רצינית של אקוסטיקה. שאלתי, אתה רציני? איך שמת לב לזה בכלל? והוא אמר, ככה אני, אני שם לב להכול וחוץ מזה, הוא המשיך, גם המזגנים בבניין עדיין לא עובדים כמו שצריך. פעם קר מדי, פעם חם מדי. ואני פה כל יום. אז אני יודע. חייכתי לעצמי והוא הוסיף, אין דבר כזה מושלם בחיים האלה. אז שאלתי אותו מדוע הוא בא בכל זאת אם הוא כל כך סובל, והוא ענה, מה הפשט? כי הכניסה חינם.
