הטבח הנוראי שהתחולל בשמחת תורה אינו משתווה בזוועותיו לאף אחת מהתקפות הטרור הרבות שידענו בארץ הזו. למשך ימים אחדים חווינו על בשרנו את שחשו יהודים, תחת קלגסי הצורר הנאצי. חלחלה אוחזת בנו למחשבה היכן היינו אלמלא צה"ל שהצליח להפוך את הקערה, לשחרר את היישובים שנכבשו ולהציל את מי שניתן היה להציל.
אך בהתאוששות המהירה של צה"ל אין כדי למחות את ממדי ההרג וההרס שאליהם נחשפנו ככל שנקפו הימים והתגלו רצח התינוקות, שריפת המשפחות, אונס הנשים, עריפת הראשים וחטיפת האנשים הרבים לעזה. כאז כן עתה, מנקרת בליבנו השאלה: היכן היה א־לוהים? מדוע הוא נעלם ונאלם בבארי וברעים? האומנם יכולים אנו עוד להתפלל "הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ", כשיישובי העוטף ריקים היו מרחמים ומחסדים?
שאלה זו ימיה כימי עולם, החל מזעקת איוב "תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (ל, כא), ותמיהת התלמוד נוכח העינויים שעבר רבי עקיבא: "זו תורה וזו שכרה?!" (מנחות כט ע"ב). בשורות הבאות אציג כמה סוגים של מענים והתמודדויות אמוניות הניתנות כיום לשאלה זו, ואציע נקודת מבט שונה על הסוגיה.
מכים על חזהו של האחר
הסוג הראשון של התמודדות אמונית כולל תשובות אשר משותפת להן המילה "בגלל". תנועת הנפש של אנשים המצויים בקבוצה זו היא של חיפוש אחר העוון שהִצדיק עונש כה מבעית. זאת ברוח דבריו של הרמב"ם, שכתב על צרה הבאה על הציבור: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, יֵדעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" (הלכות תעניות א, ב).
ואכן, יש הסבורים כי הם יודעים דעת עליון, ובכוחם לזהות את החטאים שגרמו לאסונות הנוראים שעברו על עמנו בעת החדשה; כל אחד מהרהורי ליבו. לאחר השואה היו שהסבירו כי היא באה בעוון הציונות, ואחרים שתלו אותה דווקא בעוון ההתנגדות לציונות. גם היום יש המבקשים להאיר את עינינו כי אסון כה גדול הוא בעוון חילול שבת או מתירנות מינית. בתקשורת התפרסם כי היה מי שנשאל "היכן היה ה' בשמחת תורה", וענה "ה' לא היה היכן שלא רצו אותו". כביכול חטאיהם של אנשי הקיבוצים ושל המבלים במסיבה היא שהביאה לעונש שהוטל עליהם.
הפגם החמור בסוג זה של תשובות איננו רק בכך שהן קורסות במפגש עם המציאות (ומה על הנרצחים בשדרות ובאופקים שהיו שומרי מצוות? ומה על הרוגי אסון מירון?), אלא בעיקר בהיותן איומות ונוראיות מן הבחינה המוסרית. הממדים הבלתי נתפסים של האסון שאנו מתמודדים איתו הופכים אותו לטרגדיה כה גדולה, שאין שום חטא, חמור ככל שהיה, שיכול להצדיק עונש מחריד כמו הטבח בשמחת תורה. לא מדובר בצרה עונתית כמו שנת בצורת או ארבה בשדות, שניתן להכיל אותה במושגים רגילים של חטא ועונשו. מי שטוען כי יש חטא כלשהו שיכול להצדיק טבח כה נורא של נשים, זקנים וילדים רכים, מציג את א־לוהים כאלוהי עוול. על א־לוהים שכזה לא ניתן עוד לומר שדרכו היא "לעשות צדקה ומשפט". אין לך חילול השם גדול מזה.
לאמיתו של דבר, חוסר המוסריות בסוג זה של תשובות חמור הרבה יותר. צדקנים המנסים לזהות חטאים שיצדיקו אסון שכזה, נוטים בדרך כלל להכות על חזם של אחרים. לא אחר חטאי עצמם הם מבקשים, אלא אחר חטאי אחרים. הם מתמחים בהאשמת קבוצות אחרות ובהצבעה על פגמיהן, אך לעולם לא עורכים חשבון נפש עצמי. זהו ניסיון נואל לגייס את אסונם הכבד של אחרים כדי להוכיח להם את טעותם. כמה שונה הלך־נפש מעוות זה, המאשים אחרים באסונם, מן ההדרכה של הרמב"ם לעריכת חשבון נפש עצמי, כן ונוקב, בעקבות צרה שבאה על הציבור.
כיוונה האופטימי של ההיסטוריה
הסוג השני של התמודדות אמונית כולל תשובות אשר המילה המשותפת להן היא "למען". כאן החיפוש אינו אחר החטא שהאסון הוא עונשו, אלא אחר התכלית שהאסון נועד להגשים. ברוח מקורות קדומים שלימדונו כי להיסטוריה יש כיוון וכי לאירועים שפוקדים אותנו יש תכלית, ניסו אחדים ליצוק תוכן דומה לאסונות הגדולים שפקדו אותנו בתקופתנו. כך, למשל, היו שביקשו לקשור מבחינה אמונית בין שואת אירופה והקמת מדינת ישראל, ולהצביע על התוכנית האלוהית להצמיח את הקמת המדינה מתוך עשן המשרפות ומחנות הריכוז.
גם בימים אלה יש המבקשים לטעון כי טבח שמחת תורה נועד להביא את עם ישראל לבניית קומה רוחנית נוספת, ולחשיפת הרבדים הפנימיים של זהותו. אחרים טוענים כי תכלית מה שהביא עלינו ה' היא להשיב לנו את האחדות שהופרה בעקבות המחלוקת העזה שפילגה אותנו בשנה האחרונה. סוג זה של תשובות איננו מנסה להתכבד בקלונם של אחרים, אלא להתנחם בכיוונה האופטימי של ההיסטוריה היהודית, המתקדמת אט אט בדרך הגאולה.
ואולם, גם אם לסוג זה של חשיבה יש יסודות איתנים בהתייחס לתהליכים מסוימים בהיסטוריה היהודית, הוא הופך להיות מסוכן ונפיץ שעה שמחילים אותו על אסונות כה כבדים שהלב אינו יכול לתפוס את ממדיהם. אין תכלית, חשובה ככל שתהיה, שיכולה להצדיק את הזוועות הבלתי נתפסות שעברו על תושבי הנגב המערבי. אף כאן, מי שטוען כי א־לוהים מביא על בני אדם סבל ומוות כה עצומים כדי לקדם תכלית נאצלת כלשהי, טופל עליו אשמה של חוסר מוסריות. לא יכולה להיות הצדקה להרג כה שיטתי של למעלה מאלף אישה ואיש, שלא חטאו ולא עשו כל רע.
יתירה מכך, אף בסוג זה של תשובות, הפונות אל התיקון העתידי, נעשה שימוש כדי לאשר את דרך החיים של הדוברים ולשלול את דרכן של קבוצות אידיאולוגיות יריבות. בסופו של יום, אף זו דרך אמונית לרקוד על הדם.
סוג שלישי של תגובה אמונית, שאנו מוצאים אותה הן במקורות הן בכתיבה בת זמננו, היא זו שניתן למצות אותה במילה "שתיקה". כאן הטענה היא שלא את הכול אפשר להסביר, לא את הכול ניתן להבין. על האדם לקבל בהכנעה את חוסר יכולתו להבין את המציאות חסרת הפשר ולהתעטף בשתיקה, בבחינת "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם".
אל מול תהייתו של משה רבינו על ייסורי רבי עקיבא, עונה לו הקב"ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט ע"ב). דווקא חוסר היכולת להבין את המציאות הכאוטית ואת האסונות המפלצתיים, מוצאת נחמה בידיעה האמונית שאיננו יכולים ואיננו חייבים להבין. וכפי שכתב הרב יהודה עמיטל על חווייתו כנער בתקופת השואה: "כל מי שהיה שם ראה: זה לא טבעי. את יד השם ראיתי, אבל לא את הפשר, את המשמעות; הוא דיבר אליי, אבל לא הבנתי מילה".
סוג זה של הלך־נפש מבקש לשחרר אותנו מן הצורך האובססיבי לחפש אחר פשר ותשובות, ומעניק לגיטימציה אמונית לחוסר היכולת להבין, ולאפשרות של היוותרות עם סימני שאלה. ואולם חשוב לזכור כי בסופו של יום, גם כיוון חשיבה זה מותיר את האדם המחפש־משמעות רעֵב ובלתי מסופק. כיוון חשיבה זה מנסה להקל במעט על התחושה כי נותרנו אילמים ומוכי תימהון. הוא יכול להשביע את נפשו של מי שמוכן להשלים עם מה שלא ניתן להבינו. אך המבקש אחר תשובות, לא ימצא מזור בחניית קבע בעולם סימני השאלה.
לא להיות כמותם
אפשר להציע כיוון חשיבה אמוני רביעי, השונה במהותו מאלה שקדמו לו. אל מול זוועות כה נוראיות שעימן נאלצנו להתמודד, אנו נקראים לשידוד מערכות אמוני, להשתחרר מתפיסות פשטניות ולפסוע לעבר תפיסות מורכבות יותר, שעשויות להאיר את הדרך עבור אחדים בתוכנו.
פתחנו בשאלה "היכן היה א־לוהים בשמחת תורה". אולם נוקבת ממנה היא השאלה "היכן היה האדם" באותו יום מר ונמהר. היכולת להאמין בטבעו הטוב של האדם, בפוטנציאל הטמון בו, ברציונליות ובשיפוט המוסרי שלו, התנפצו כולם אל מול שטני האדם שבאו מעזה ושטפו את הקיבוצים ואת שדרות ואופקים. כיצד ניתן עוד להאמין במותר האדם על הבהמה, כאשר האדם התגלה כמפלצת הגרועה מכל חיות הטרף שביער, כשהוא אונס, רוצח, עורף, שורף וחוטף בלי הבחן, אנשים נשים וטף? לא רק הקונספציות המדיניות־ביטחוניות שהחזקנו בהן, מימין ומשמאל, קרסו נוכח הטבח, גם יסודותיו של ההומניזם התערערו.
אל מול השבר הזה אנו עלולים להגיב באחת משתי הדרכים הבאות, כל אחת נוראית מזולתה. התגובה האפשרית הראשונה היא ייאוש גמור מן האדם, נטישת האופטימיות ההומניסטית, הבנה משתקת כי המודרנה והקִדמה אינן משיגות אלא העצמת כוחות ההרס וההשחתה הטמונים עמוק במין האנושי. ייאוש זה עלול להוביל להרמת ידיים, לשיתוק ולחוסר מעש. מי שימשיך על מדרון זה יגלה בקצהו את האפשרות שנקט שטפן צוויג אל מול חורבן "מולדתו הרוחנית אירופה", כאשר לא היה יכול לשאת עוד את העולם האנושי שהתגלה לנגד עיניו ובחר לשלוח יד בנפשו.
התגובה השנייה, ההפוכה, עלולה להיות קבלה של מפלצת האדם כדבר נתון שיש לחיות עימו ואין ברירה אלא לאמץ אותו, תוך נטישה של כל כבלי המוסר המחייבים אותנו. הצועדים בנתיב זה עלולים לגלות כי מבלי משים הם הולכים ומאמצים את הסטנדרטים שמכתיבים לנו ארגוני הטרור השטניים.
אנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמה שאין מוצדקת ממנה, שתכליתה למוטט את שלטון חמאס ולהעבירו מן הארץ. ואולם בכל עת אנו מוזהרים לוודא שאנו אכן פועלים לכלות את מלכות הרשע שנבנתה בעזה, מבלי שאנו משכפלים אותה והופכים חלילה להיות כמותה. תמיד כדאי לזכור את אזהרתו של טולקין, כי בן אנוש שיבחר להחזיק בטבעת שחישל שר האופל עלול ברבות הימים לגלות כי הפך להיות שר האופל בעצמו.
בדיוק בנקודה זו כה חשוב למצוא מחדש את א־לוהים שהיה ועדיין הווה בבארי וברעים, בשדרות ובאופקים, וממשיך להציל אותנו מן הרוע. א־לוהים זה אינו שוכן בשמיים ומשגיח עלינו שלא יארע לנו כל רע חיצוני, אלא שוכן בתוך חדרי ליבנו ומוודא שלא נהפוך להיות רעים בעצמנו. זהו א־לוהים המלווה אותנו באסון ולאחריו, וחרף כל הרוע והמפלצתיות שאליהם נחשפנו באותו יום, הוא הערובה שנמשיך להיות טובים, מוסריים, מאמינים ורודפי צדק. זהו תפקידה העמוק של האמונה הדתית בעידן כה אפל: להציל אותנו מן הייאוש שעלול להיות לנו מן האדם, מן הזניחה של הטוב, מנטישה של המוסר, ותחת זאת לטעת בתוכנו את הוודאות במושגים הנאצלים הנתונים תחת התקפה כה קשה.
אנו מנהלים מלחמה אגרסיבית באויב, מלחמה צודקת מאין כמותה. אולם עלינו לנהל אותה כבני אדם מוסריים, המאמינים באדם שנברא בצלם א־לוהים, ומודרכים על ידי ערכי צדק ויושר. זהו המובן העמוק של התפילה שבה אנו מודים מדי יום לא־לוהים על שנטע בליבנו את מושגי הטוב והרחמים ומבסס את ודאותם. "הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ".
