אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, עוררו רבים למחשבות בנוגע למצב החברתי־פוליטי ששרר בישראל בחודשים שקדמו לאירועים אלו. כתוצאה מכך צצות יוזמות שונות שתכליתן למנוע, או לכל הפחות לצמצם, את הסכנה להישנות השסע החברתי או חלילה להעמקתו. בדברים הבאים אתייחס לשתי הצעות ספציפיות: אימוץ חוקה בהסכמה, וניסוח אמנה חברתית. אטען שכל עוד לא ישתנו מספר כללי משחק יסודיים, מהלך חוקתי לא ישיג את המטרה המקווה ואולי אף יחמיר את המצב. עוד אטען שלאסטרטגיית האמנה סיכויי הצלחה גדולים יותר, אך אלו תלויים בכך שמנסחיה ישמרו על צניעות ויסתפקו בניסוח שלושה כללי לא־תעשה בסיסיים.
נפתח בעניין החוקה. בשיח הציבורי עולה ההצעה לנצל את ההזדמנות כדי לנסח, אחת ולתמיד, חוקה שלמה ומלאה, שתקבע את הבסיס הערכי המשותף לכלל הציבור בישראל, או לפחות לרובו הגדול. ההנחה העומדת מאחורי ההצעה היא שהבסיס המשותף שיעוגן בחוקה יהיה איתן דיו כדי לאפשר ניהול מוסכם של מחלוקות שיתעוררו בעתיד. חוששני שתקווה זו אינה מבוססת. כפי שיודע כיום כל אזרח מתעניין, ניסוח מוסכם של טקסט חוקתי איננו מונע מחלוקת באשר לפרשנותו וליישומו בנסיבות קונקרטיות. עוד ברור שלפחות בישראל, הטקסט עצמו אינו מהווה סוף פסוק, שכן בית המשפט עשוי להוסיף עליו ואולי גם לגרוע ממנו, באמצעות הכפפתו לעקרונות־על כאלה ואחרים.
כדי שחוקה תוכל לשמש בסיס יציב ומוסכם, יש צורך להתמודד עם שתי התופעות הללו. את המחלוקת בענייני פרשנות לא ניתן לנטרל, אך פתרון חלקי של נזקה עשוי להימצא באימוץ מנגנון דמוקרטי לבחירת שופטים, שיבטיח שהרכב בית המשפט ישקף את מגוון הדעות בחברה. את האפשרות שבית המשפט יוסיף או יגרע מהוראות החוקה ניתן לחסום בקביעה חד־משמעית שתשלול את הלגיטימיות של פעולה כזאת. אך למרבה הצער, הסיכוי להסכמה בנוגע לשתי דרישות אלה נראה קלוש, שהרי הן שעמדו בבסיס הרפורמה שהניחו שר המשפטים ויו"ר ועדת חוקה על שולחן הכנסת, ואת ההתנגדות החריפה שהן עוררו אין צורך להזכיר.
ואולם גם אם תושג הסכמה בשני עניינים אלו, כלל לא ברור שהחוקה ובית המשפט יוכלו לשמש גורם ממתן ומאחד. הניסיון שנצבר במדינות אחרות, שבהן שופטים מתמנים בצורה דמוקרטית ובית המשפט אינו מוסמך להתערב בתוכן החוקה, מלמד שכל עוד בית המשפט משמש פוסק אחרון בענייני ערכים, מעורבותו במשחק הפוליטי רק מלבה מחלוקות ומחלישה את מעמדו בעיני הציבור הרחב. אכן, ישנן מדינות שאימצו מודל חוקתי – שונה מזה המקובל בישראל – שאינו מעניק את זכות המילה האחרונה לבית המשפט, אלא מותיר אותה בידי המערכת הפוליטית. במקומות אחרים הסברתי מהו הרציונל שעומד בבסיס מודל חוקתי זה, המכונה "מודל חבר העמים הבריטי", ולא אוכל לפרטו כאן. לענייננו אציין רק שלהערכתי אימוצו של מודל זה יפחית את הסיכון ויגביר את הסיכוי הכרוכים באימוץ חוקה. דא עקא, הצעה ברוח זו נכללה ביוזמת שר המשפטים, אך גם היא נדחתה על הסף וסיכויי אימוצה קלושים ביותר.
הצעה נוספת שמועלית כתרופה לשסע החברתי שנתגלע בקרבנו, הוא לנסח אמנה חברתית שעליה יחתמו אישי ציבור בולטים משני צידי המתרס. כמו ההצעה הקודמת, גם בבסיס הצעה זו עומדת ההנחה שהשגת הסכמה רחבה תצמצם את השסע החברתי ותשמש "בולם זעזועים" לגלי הדף שעלולים להיגרם ממחלוקות בעתיד. הצעה זו אינה לוקה בחיסרון הכרוך באימוץ חוקה ובהפקדת בית משפט על פרשנותה ועל יישומה. עם זאת, גם באימוצה כרוכה סכנה מסוימת. ייתכן שצודקים אלו הטוענים שלפחות בקרב הציבור היהודי בישראל רב המאחד על המפריד. עם זאת, עדיין יש בקרבנו לא מעט מחלוקות עמוקות. אם נתעקש לנסות לגשר על מחלוקות אלה באמנה, התוצאה עלולה להיות בעייתית: אם משום שניכשל במשימה, מה שיוביל למפח נפש ולאובדן תקווה לשיפור המצב בעתיד, ואם משום שנצליח, אך זאת במחיר של טשטוש ועמעום המחלוקת. במקרה האחרון, המחלוקת כמובן לא תיעלם, אלא תשוב ותתפרץ במלוא עוזה בעתיד הלא רחוק, כשהפעם יוכל כל צד להאשים את משנהו בהפרת ההסכמות, שלמעשה כלל לא הושגו.
מחוץ לתחום
סיכויי האמנה להשיג את מטרתה יגברו אם נבחר באופציה רזה, כזו שאיננה מתיימרת להשיג הסכמות סובסטנטיביות אלא מתמקדת בכללי משחק, וגם ביחס אליהם מסתפקת בחובות לא־תעשה בלבד. להלן אתאר שלושה כללי לא־תעשה שעליהם ניתן וחשוב להסכים:
לא לערב את הצבא והשירות הצבאי – לאורך כל שנות קיומה ידעה מדינת ישראל מחלוקות ערכיות ופוליטיות עזות. אולם למיטב ידיעתי, עד לאחרונה, השירות בצבא לא נכלל במשחק. אמנם היו בודדים שסירבו להתגייס או למלא פקודה כזאת או אחרת, אך מעולם לא נעשה בנשק הסרבנות שימוש אסטרטגי ומאורגן. סרבנות מחלישה מאוד את צה"ל, המבוסס על שירות מילואים התנדבותי, אך נזקה חמור גם מבחינה תודעתית. השירות בצבא מבטא יותר מכול את ההזדהות של האדם עם מדינתו ואת השותפות שלו עם כלל האזרחים. סירוב לשרת פורם את קשר הדם ומפר את האחווה המגשרת על המחלוקות הפוליטיות. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להתחייב זה לזה שלא נשוב להשתמש בכלי רב עוצמה זה.
לא לפגוע בכלכלת המדינה – חוסנה של מדינה נשען לא רק על כוחה הצבאי, אלא גם על איתנותה הכלכלית. מדינה חזקה מבחינה כלכלית יכולה להרשות לעצמה להחזיק צבא גדול, לחמש אותו באמצעי לחימה יקרים, ובמידת הצורך להוציא ממון רב הנחוץ לצורך ניהול מלחמה לאורך זמן. מדינה כזאת תלויה פחות בגורמי חוץ, ועמידה יותר ללחצים שהיכנעות להם מנוגדת לאינטרסים שלה. פעולה שמטרתה, או תוצאתה, החלשה של כלכלת המדינה, פוגעת קשות בכל אלה ויוצרת כדור שלג שעלול למוטט את המדינה על יושביה. היו, ולעולם יהיו, יחידים שהעדיפו את האינטרס הכלכלי האישי שלהם על פני האינטרס הכלכלי הלאומי. היו, ולעולם יהיו, אפילו כאלה שניצלו נסיבות ביטחוניות כדי להשיא את רווחיהם. אולם למיטב ידיעתי, עד לאחרונה מעולם לא נעשה בישראל שימוש מאורגן בנשק הכלכלי במטרה לאלץ שלטון נבחר לסגת ממימוש יעדיו. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להתחייב זה לזה שלא נשוב להשתמש בכלי רב עוצמה זה.
לא לערב זרים – מקובל לומר שהעולם הפך בעשורים האחרונים לכפר גלובלי. הדבר בא לידי ביטוי במובנים רבים: המרחקים (במונחי זמן־מעבר) בין המדינות ובין היבשות התקצרו, המערכות הכלכליות הלאומיות קשורות ותלויות זו בזו, וההשפעה הבין־תרבותית מהירה, נרחבת ועמוקה. למציאות זו יש גם ביטויים פורמליים. מדינות מתקשרות ביניהן בהסכמים שבמסגרתם הן מוותרות מרצונן על היבטים שונים של עצמאותן וריבונותן.
היו שבחרו לפנות לגורמי חוץ, מדינתיים ולא מדינתיים, בבקשה שיפעילו את הכלים שברשותם כדי לאלץ את השלטון הנבחר בישראל לסגת מתוכניותיו. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להתחייב זה לזה שלא נשוב להשתמש גם בכלי הזה
חרף זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, מדינות עודן שומרות בקנאות על זכותן לנהל את ענייניהן הפנימיים ללא הפרעה והתערבות מבחוץ. להתעקשות שלא לערב גורמי חוץ שותפים בדרך כלל לא רק המדינה ומוסדותיה, אלא גם ציבור האזרחים. בבסיס ההתעקשות האזרחית הזו עומדת ההנחה שגם אם קיימות מחלוקות בין קבוצות שונות בחברה, האחווה בין כלל האזרחים חזקה מכל מחלוקת, ולכן הכרעתה באופן עצמאי עדיפה על פני הכנסת גורמי־חוץ למשוואה.
הנחת מוצא זו מקובלת בכל מדינה, אך לפחות בעבר היא הייתה חזקה במיוחד במדינת ישראל. האתוס הלאומי, שהתגבש במהלך אלפי שנות היסטוריה ונצרף בשנות השואה, היה שהעם היהודי יכול לסמוך רק על עצמו, ולכן עלינו להגן בחירוף נפש על עצמאותנו. לאחרונה חלה התרופפות בעוצמתו של האתוס הזה, וממילא גם בהשפעתו על ההתנהלות של קבוצות שונות במדינה. היו שבחרו לפנות לגורמי חוץ, מדינתיים ולא מדינתיים, בבקשה שיפעילו את הכלים שברשותם כדי לאלץ את השלטון הנבחר בישראל לסגת מתוכניותיו. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להתחייב זה לזה שלא נשוב להשתמש גם בכלי הזה.
