המאמר שלפניכם הוא חלק מספרו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, "בחיל וברוח" – פרקי עיון ומחשבה בענייני מלחמה, צבא וביטחון בדורנו. זהו הספר האחרון שהרב כתב בעצמו, אך יצא לאור רק לאחר מותו. בימים אלה מופץ הספר בגרסה מקוצרת לחיילי צה"ל, לחיזוק הרוח. הספר יצא לאור במסגרת שיתוף פעולה של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, תנועת הנוער בני עקיבא, איגוד ישיבות ההסדר, פורום "הננו" והוצאת הספרים של ישיבת אור עציון.
מכל חגי ומועדי ישראל הקדומים, רק ימי החנוכה מציינים ניצחון ישראלי במלחמה. אומנם גם בפורים נלחמו ישראל, אך לא היה זה על ידי צבא ישראלי מאורגן. כל קהילה וקהילה עמדה ונלחמה על נפשה, והצלתם העיקרית נבעה מהשינוי שהתחולל בארמון, מהעברת טבעת המלך מהמן צורר היהודים למרדכי היהודי.
כשאנו מחפשים במקורות על מה נקבעו ימי החנוכה, אנו מוצאים שני כיוונים הנראים שונים מאוד במהותם זה מזה.
במסכת שבת הגמרא מבררת "מאי חנוכה", כלומר "על איזה נס קבעוה" (רש"י), ועונה:
כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל; וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד – נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כא, ב).
החשמונאים שהגיעו להיכל אחר סילוק היוונים ביקשו לחדש את עבודת הקודש. לולא מצאו את פך השמן החתום בחותמו של כוהן גדול, אשר הספיק להם בדרך נס לשמונה ימים, לא היו יכולים להדליק נרות במנורת המקדש. לפי זה, טעם קביעת החג הוא נס פך השמן.
נניח לרגע את חנוכה ונעבור לפורים, אשר נתקן על ידי חכמים שנים רבות קודם חנוכה. הגמרא מבררת על יסוד מה נקבע פורים: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?!". את חג הפסח קבעה התורה על שחרור ישראל מעבדות לחירות, ומקל וחומר נוכל ללמוד שצריך לקבוע חג גם על אירועי פורים, שהייתה בהם הצלה ממיתה לחיים.
מכאן אנו לומדים על שתי סיבות שבעטיין נקבע חג: שחרור משעבוד, והצלה מסכנת חיים. אולם לפי הגמרא שראינו קודם, ימי חנוכה לא נקבעו על הצלה כלשהי, אלא על נס שבזכותו היינו יכולים להדליק את המנורה. והדבר תמוה: היכן מצאנו שקובעים חג על שנתאפשר לנו לקיים מצווה זו או אחרת?!
כך הקשה המהר"ל בחיבורו "נר מצוה":
כי מה שחייב להודות ולהלל, זהו כאשר נעשה לו נס בשביל הצלתו ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה! כי אין המצוה הנאה אל האדם!
ואפילו אם נניח שקובעים חג על אפשרות שניתנה לנו לקיים מצווה, הרי במקרה של חנוכה היה אפשר לקיים את מצוות הדלקת מנורת המקדש גם בלי הנס. היה אפשר להדליק את המנורה גם בלי מציאת שמן טהור, שהרי "טומאה הותרה" או לפחות "דחויה" בציבור, כך שהיו יכולים לקיים את המצווה גם בשמן טמא. הנס לא היה הכרחי, ומה ראו לקבוע חג על נס שאין בו הכרח בו?
חג אחד, שני טעמים
את נס החנוכה אנו מציינים בתפילת ההודאה "על הניסים", ובה אנו מספרים על מה אנו מודים בחנוכה:
כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ… וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם; מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תּוֹרָתֶךָ; וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָּנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
בכל התיאור העשיר הזה של ההצלה בחנוכה לא נזכר נס פך השמן כלל. לעומתו, נס הניצחון במלחמה מודגש ומורחב. אכן, רמז כלשהו לנס פך השמן אפשר אולי למצוא בסיום התפילה, "וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ", ובכל זאת, נס על־טבעי אינו מוזכר כלל, אלא רק הדלקת נרות.
גם בתפילת "הנרות הללו", הנאמרת בהדלקת נרות חנוכה, מוזכר נס הניצחון – אך לא נס פך השמן:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים… וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ… כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ.
הרי לפנינו שני טעמים שונים מהותית לחנוכה: נס פך השמן המוזכר בגמרא, והניצחון במלחמות שאנו מזכירים בתפילת "על הניסים", הנאמרת בתפילת העמידה ובברכת המזון, ובתפילת "הנרות הללו" בהדלקת נרות החנוכה.
מהו אפוא הטעם העיקרי של חנוכה: הנס העל־טבעי, הקשור למצוות הדלקת נרות המנורה, או הנס הנסתר של הסיוע האלוהי לישראל במלחמתם ביוונים?
הרמב"ם, בפתיחתו להלכות חנוכה, מציג תמונה שלמה של החג:
בבית שני, כשמלכו יוון, גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם… וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול – עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי… והרגום והושיעו ישראל מידם… וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום… נכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש, אלא פך אחד… והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים… ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו… ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות… להראות ולגלות הנס.
הרמב"ם פותח בניצחון החשמונאים על היוונים, שחרור הארץ משעבוד הנוכרים, שיבת המלכות לישראל ושליטה על הארץ – ומכאן הוא עובר לנס פך השמן. מדבריו נראה, שהשילוב בין שני הניסים הללו, הניצחון במלחמה ופך השמן, הוא שהביא את ישראל לקביעת ימי החנוכה לדורות. מצוות הדלקת הנרות מפרסמת את כל ניסי החג: התשועה ופך השמן כאחד.
נשים לב כי הרמב"ם מקדים את נס הניצחון לנס הפך, ומסתבר כי הוא למד זאת מהגמרא, שלא אמרה "וכשגברו החשמונאים", אלא דייקה: "וכשגברה מלכות בית חשמונאי". תחילה ניצחו החשמונאים את היוונים והניחו את היסודות למלכות ריבונית בארץ, ורק אחר כך נעשה נס פך השמן. קודם באה התשועה הלאומית, ורק על גבה אירע נס פך השמן הרוחני.
ניסים נסתרים
כך ענה המהר"ל בהמשך דבריו על השאלה כיצד ייתכן שנקבע חג על נס פך השמן בלבד: "עיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היוונים". עיקר הטעם לקביעת החג איננו נס השמן, אלא דווקא הניצחון במלחמה שקדם לו. אך אם עיקר הנס של חנוכה הוא הניצחון במלחמה, מה צורך היה בנס פך השמן? בייחוד לאור התמיהה שהעלינו, שהיו יכולים להדליק גם בשמן טמא, כך שהנס היה לכאורה מיותר!
המהר"ל מסביר כי עיקר קביעת ימי החנוכה היה אומנם על הניצחון במלחמה, אך אילו היה הניצחון הזה עומד לבדו, היה חשש גדול שלא יבינו ישראל או שישכחו מי עמד מאחוריהם במלחמה.
מלחמות החשמונאים התנהלו בדרך הטבע, בלי ניסים גלויים. הקדוש ברוך הוא לא המטיר אבנים מהשמיים, לא הפיל חומות של ערים בצורות, ולא עצר את השמש כבמלחמות יהושע. קרבות החשמונאים התנהלו בדרך הטבע, ומי שערכו אותם בפועל היו הלוחמים הישראליים. לא נשכח שכמה מבני מתתיהו, מנהיגי המרד, מתו בעצמם במהלך הקרבות, כפי שקורה במלחמות טבעיות.
ממציאות זו היו עלולים ישראל להסיק שהניצחון אירע אך ורק בזכות כוחם ואומץ ליבם; הם ניצחו בקרב רק משום שלחמו ומסרו את נפשם. ואם הניצחון הוא בזכותם, על מה יש בעצם להודות לה'? עם כל הכבוד לה', הוא הרי לא השתתף ולא עזר כלל בקרבות.
כדי להבליט שבאמת התרחש נס אדיר, ועזרתו של ה' היא שעמדה לנו, היה צורך בנס גלוי אחד לפחות, נס שידגיש שמאחורי כל הניצחונות הטבעיים עמדה "עֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג). נס פך השמן הבהיר לכולם שגם הגבורות, התשועות והמלחמות היו מה', אם כי בצורה נסתרת ובדרך הטבע.
באופן דומה הסביר הרמב"ן (בפירושו על שמות יג, טז) מדוע יציאת מצרים תופסת מקום חשוב ויסודי כל כך באמונה הישראלית. יציאת מצרים נעשתה בניסים גלויים ומובהקים – עשר המכות וקריעת ים סוף. ביציאת מצרים למדנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהקדוש ברוך הוא שולט בטבע ומכוון אותו, והוא המושיע את ישראל מכל צריהם.
הרמב"ן מלמדנו כי "מן הניסים הגדולים המפורסמים – אדם מודה בניסים הנסתרים". הניסים הגלויים מלמדים אותנו שמאחורי כל פעולה טבעית מסתתרת השתתפות והכוונה אלוהית. הבנה זו היא "יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד".
לא גיבורים אנחנו
יש להפנים את היחס שבין הפעולה וההשתדלות האנושית שלנו ובין העזרה האלוהית מלמעלה. בלי זה, אפשר להגיע לשתי גישות קיצוניות: מצד אחד אפשר לחשוב שהכול תלוי אך ורק בפעולה האנושית, ואין שום יד אלוהית מכוונת; מצד שני עלולים להסיק שאין כל טעם בפעולה האנושית, הקדוש ברוך הוא קובע הכול, וממילא אין משמעות להשתדלות האנושית שלנו.
ההסתכלות הנכונה היא שהאדם עושה את החיל בכוחו ובהשתדלותו, אין להתכחש לזה ואין לזלזל בכך, אך עם זאת עלינו לזכור מי הוא הנותן לאדם את הכוח לעשות את החיל. החשמונאים אומנם ניצחו את היוונים בכוחם, בחילם ובגבורתם, אך הם זכרו שה' הוא שנתן להם את הכוח לעשות חיל.
בנוסח "על הניסים" אנו אומרים: "ואתה ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם… מסרת גיבורים ביד חלשים". מדוע אנו אומרים "גיבורים ביד חלשים"? וכי החשמונאים היו חלשים?! והרי הם לחמו בגבורה ובעוז!
בספר "שיח יצחק" מובא הסבר:
הכוונה שהיו כל כך צדיקים, שלא תלו נצחונם מחמת גבורתם, רק מאת ה' היתה זאת. וזהו מאמרם 'חלשים' – שהיו חלשים בדעתם, שידעו שמחמתם לא ינצחו, רק מחמת עזרת ה'.
החשמונאים היו גיבורים גדולים, אך גבורתם לא הטעתה אותם וניצחונם לא סנוור אותם. מבחינתם הם היו "חלשים", והצלחתם במלחמה באה מלמעלה. הם הכירו שהצלחותיהם אינן תלויות בגבורתם, אלא ברצון ד', בזכות העזרה האלוהית שניתנה להם.
גם היום, כשאנו רואים את הצלחות ישראל בדורות האחרונים, בהקמת מדינה משגשגת, בניצחון על האויבים, בפיתוח כלכלה מוצלחת, וכן הלאה – החיל אומנם שלנו הוא, אך ה' הוא שנותן לנו את הכוח לעשותו. דבר זה אינו מונע מאיתנו לפעול במציאות, אך מזכיר לנו כי הפעולה שלנו תלויה בסיוע אלוהי מלמעלה.
מה מסמלת המנורה
הסברנו שהנס הגלוי בחנוכה בא לברר שכל ההצלחה הצבאית שלנו הייתה גם היא ניסית, בגדר "נס נסתר". לפי זה צריך להסביר מדוע הנס שנעשה לנו היה דווקא בפך השמן והדלקת המנורה.
המהר"ל עונה בהמשך דבריו גם לשאלה זו, ומסביר כי עיקר רשעת היוונים היה בטמאם את ההיכל ובגזרותיהם לבטל את התורה ומצוותיה. משום כך נתן ה' את הכוח לנצח את היוונים דווקא ביד החשמונאים, שהיו כוהנים, עובדי ה' בהיכלו. וכשניצחו את היוונים, טיהרו החשמונאים את המקדש. וכשלא היה להם שמן, נעשה להם נס שיוכלו לטהר ולחנך את הבית מטומאת בני יוון.
לפיכך נעשה הנס דווקא בפך השמן הטהור, המבטא את משמעות הניצחון של ישראל על היוונים: היוונים ביקשו לטמא את שמנם של ישראל, לבטל את עבודת הקודש שלהם, לכבות את אורם, ועל כן התחולל הנס דווקא שם, במוקד הוויכוח – טהרת השמן והדלקת נרות המקדש. לשון אחר: המטרה האמיתית של הניצחון הצבאי הייתה לאפשר לעם ישראל להאיר בטהרתו. על כך הם נלחמו ומסרו את נפשם, ולכן דווקא שם התרחש הנס.
חז"ל (שבת כב, ב) מבארים כי מנורת המקדש לא נועדה להאיר לה' או לכוהנים שבמקדש, אלא "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". המנורה מגלה שהשכינה שורה בישראל.
הגמרא מבארת כיצד מתבטאת אותה עדות במקדש: "זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". במנורת המקדש היו שבעה קנים, שלושה מכל צד, המכוונים אל הנר האמצעי, הפונה לכיוון מערב – לעבר קודש הקודשים. הכוהן היה נותן שמן בנר המערבי באותה הכמות שנתן בשאר הנרות, ובכל זאת היה נר זה דולק זמן רב יותר משאר הנרות, הוא דלק והאיר שלא כדרך הטבע. נס זה, שהתרחש דרך קבע בנר המערבי, הוא העדות שהשכינה שורה בישראל. הנר המערבי של המנורה, הפונה אל קודש הקודשים, נוהג שלא כדרך הטבע, והדבר מגלה שהקדוש ברוך משגיח על ישראל ומנהיג אותם באופן מיוחד.
בבית המקדש היה אפשר לחזות בכל יום בקשר שבין הטבע לבין מה שמעל הטבע. כדי שידלקו נרות המנורה היה צורך בשמן טבעי, אך בנר מערבי התגלה הנס, ראו את העל־טבעי – ומכאן התברר שגם שאר נרות המנורה, אשר דלקו בדרך הטבע, דלקו באמת מכוח ה'.
כשאנו יוצאים למלחמות עלינו לזכור את ההסתכלות העמוקה והמורכבת: מצד אחד, אנו נדרשים לצאת ולהילחם בעצמנו למען שלום עמנו, ארצנו ועצמאותנו; אך מצד שני, אסור לנו לשכוח כי מקור הכוח שלנו במלחמה הוא הקדוש ברוך הוא.
כך מצווה הכוהן משוח המלחמה לומר לחיילים רגע לפני צאתם לקרב (דברים כ, ד): "כִּי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". אתם יוצאים להילחם עם אויביכם, אך זכרו כי ה' הולך עימכם למלחמה, והוא שיחזק אתכם בקרבות ויושיע אתכם – דרך כוחכם.
