יום אחד הגיעה תרומה של חמגשיות מהעורף. חייל מהצוות הציץ וסיפר שיש עליהן הקדשות אישיות, וגם הקריא כמה מתוכן. "תביא לי בבקשה אחת בלי מילים גסות", ביקשתי. אז הוא חיטט קצת בארגז עד ששאל: "אולי תתפנק היום עם מנת קרב?". קללות הן מאפיין מהותי של חיי צבא ומלחמה, וגם של החיכוך בינם לבין החיים הדתיים.
לפני כמה ימים נכנס קצין חדש לצוות. ישבנו איתו לשיחה של חפיפה והיכרות, ואז אמר אחד החבר'ה: שים לב שיש פה דתיים, ולידם אנחנו לא מקללים. רשמתי לעצמי, הוא אמר, והוסיף: תגיד לי, סתיו, למה בעצם מפריע לך שאנחנו מקללים? הוא שאל די באגביות, אבל התשובה יצאה ממני כאילו התאמנתי עליה אינספור פעמים והיא יושבת לי על קצה הלשון, מחכה להזדמנות הנכונה, מאז היום הראשון בטירונות, לפני 15 שנה. השימוש בגסויות ובקללות מכניס את עולם המיניות לתוך הקשר מסוים של פעולה אלימה, חד־צדדית ושטחית. הסברתי. מודה בליבי לרב אילעאי עופרן שניסח את המסר ב"תורה של הנפש" בשפה בהירה ומדויקת. הוא מייצר זיקה בין מגע מיני לבין פעולות של לחימה, ענישה והשפלה. בזמן שהתורה ביקשה להעניק למיניות שפה של קשר עמוק והדדי, ולכן תיארה אותה במונחים של ידיעה, שחוק וקרבה – אני רוצה שבתודעה שלי היא תישאר ככה. האמת, תשובה יפה, אמר הקצין, וכמה מהחבר'ה הנהנו אחריו, אז כשאני אומר מילה לא במקום תסמן לי או משהו, סבבה?
החייל שמקפיד על טבעונות כבר קרוב לעשור ונשבר מול תרומה נדיבה של מק-נאגאס. המפקד שנגמל מעישון לפני שנתיים ומאז היום השלישי למלחמה הוא משרשר סיגריות
שיחת החפיפה נגמרה, וכשנשארנו לבדנו העזתי לשאול: ולמה אתם כן מקללים? הרי גם בלי הסברים מלומדים אתם יודעים שזה לא מאה. עובדה שאתם לא מרשים לילדים שלכם לקלל. אז למה לכם מותר? הייתי בטוח שלא יהיה להם מה להגיד. אבל אחד המפקדים לא התבלבל: עשו על זה מחקר, הוא סיפר, שבו הטילו על שתי קבוצות של נבדקים לשים את הידיים במי־קרח למשך כמה שיותר זמן. לקבוצה הראשונה הרשו רק לצעוק, ואילו לקבוצה השנייה הרשו גם לקלל. התברר שמי שלא יכלו לנבל את הפה הצליחו לשרוד 25 שניות בממוצע, ואילו מי שקיללו תוך כדי המבדק הצליחו לשרוד 40. אז כן, אנחנו לא מרשים לילדים שלנו לקלל. גם אנחנו לא מקללים בתדירות כזאת באזרחות. זה גבול תרבותי וחברתי מוסכם. אבל בסיטואציה מאתגרת אנחנו מרשים לעצמנו לחצות אותו. וזה עוזר. אתה מוזמן לנסות גם.
ופתאום הבנתי שקללות הן בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא שבירת הגבולות. איש־איש וגבולותיו. וכמה גבולות אנחנו שוברים במלחמה הזאת. החייל שמקפיד על טבעונות כבר קרוב לעשור ונשבר מול תרומה נדיבה במיוחד של מק־נאגטס. המפקד שנגמל מעישון לפני שנתיים ומאז היום השלישי למלחמה הוא משרשר סיגריות כמעט בלי הפוגה. הדף היומי, הדיאטות, הרגלי הכושר.
אנחנו שוברים גבולות כי קשה לנו. קשה לנו מבחינה פיזית. להקים אוהלים ולחפור שוחות ולנעוץ בזנטים. ואז לפרק אותם ולהקים פעם נוספת. לרעוד בגשם ובקור ולהזיע מהחום, לפעמים בעת ובעונה אחת. ויותר מזה קשה לנו מנטלית. לנוע בין אינטנסיביות לחוסר מעש; לחיות באינטימיות מוגזמת עם חבורה אקראית של גברים אחרים; לקבל פקודות, וכשצריך גם נזיפות, ממפקדים שצעירים מאיתנו בערך בעשור.
לפני כמה ימים התפרסמה באחד האתרים כתבה על מריבה מכוערת באחת מפלוגות החי"ר בין המ"פ והמג"ד. הסיפור היה מטושטש לחלוטין, אי אפשר היה להבין כלום, כאילו הצנזורה הצבאית עברה עליו בטוש שחור עבה וקשקשה בלי הבחנה. אבל מבין השורות יכולתי להבחין שאי שם בלב עזה יש עוד מישהו שקשה לו. מישהו שהתקופה הזו היא עבורו לא רק שירי לוחמים ודגלים מתנופפים.
אין הרבה מה לעשות עם זה. מלחמה זה באמת קשה. לא לחינם קשרו חז"ל את איסור ניבול הפה לציווי "ויתד תהיה לך" שנאמר לעורכי המלחמה. אפשר רק להמשיך לחבק זה את זה בלי להרפות. כבר מהרגע הראשון לא הצטרפתי לקולות שקראו להירגע עם משלוחים לחיילים, וככל שהימים נוקפים זה רק חשוב יותר. חזקו אותנו, עזרו למשפחות שהשארנו בבית, שלחו לנו אנרגיות חיוביות עטופות בניירות מרשרשים, עם ציורי ילדים והקדשות אישיות. ואם אפשר, שיהיו בהן רק מילים טובות.
