אני יודעת שזה לא מנומס, אבל לא יכולתי להפסיק לבהות בה. היא עמדה שם בתור לפלאפל, לבושה במדי זית. על מותניה הונחה בהידוק חצאית שהגיעה אל מתחת לברך. "שים הרבה חציל", אמרה למוכר, "ובלי חריף".
במשך דקות ארוכות התבוננתי בה אוכלת בהנאה ומקנחת את זוויות הפה במפית. אחר כך פתחה את הסלולרי והתחילה לומר ברכת המזון מתוכו. עד שבסוף נשברה ושאלה, "הכול בסדר איתך? את לא מפסיקה להסתכל עליי". ואני עניתי: "פשוט מרגש אותי לראות חיילת דתייה".
יותר מעשרים שנה עברו מאז הבוקר שבו קיבלתי את הצו הראשון. זמן קצר לאחר מכן עמדתי מול שלושה דיינים והצהרתי על בקשתי לפטור מטעמי דת. מה ידעתי על הצבא אז? לא הרבה. זו פשוט לא הייתה שאלה בשבילי אם להתגייס או לא. אף אחד לא סיפר לי שיש אופציה כזאת. לאולפנה שלנו לא נכנסו נציגים מהצבא, ואם דיברו על שירות צבאי לבנות זה היה במסגרת שיעורי חינוך ו"למה לא". להוציא פטור משירות היה כמו לקחת את הכלב לחיסון, כמו לסדר לעצמי רישיון – עוד פרוצדורה שגרתית בחייה של נערה דתייה. אף אחד לא אמר לי שגם אחרי עשרים שנה הרגע הזה ימשיך להביך אותי, כשאנשים ישאלו "אז איפה שירתּ". ובמלחמות הוא שב ותופס אותי, איזה מן קוועץ' כזה בלב שלא עובר.
אין לי מושג איפה זה מחנה שיזפון. אני לא יודעת מה זה ביסל"ח. עברו שנים עד שהפנמתי את המושגים ת"ש ומש"ק. אני אפילו לא מסוגלת לומר אם סגן בא לפני סמל או אחריו. יש פרק שלם בחיים שדילגתי עליו, ולא מתוך בחירה מודעת. תקופה שאני מרגישה שהייתי אמורה לעבור ומישהו לקח אותה ממני. מתוך שמונים בנות שהיו במחזור שלי באולפנה, רק אחת התגייסה, וגם היא שמרה על זה בסוד עד הבגרות האחרונה.
הקוועץ' הזה חוזר אליי בכל פעם מחדש בתקופות כאלה – כשאני רואה חיילת שמברכת ומגלה שזה לא היה מחויב המציאות שאתפקר שם; כשאני מביטה בחברותיי ליישוב בקבוצת הוואטסאפ להוצאת רישיון לנשק מתכתבות על טירונות 02 ורובאי 03, וקולטת שכמעט כולן חוץ ממני היו בצבא. רובן הגיעו מבתים דתיים, אבל ירושלמיים; וכשאני רואה שכמה מהן נותנות מדי פעם משמרות בשער אני אומרת לעצמי איך, איך לא הייתי שם?
ולא שהשירות הלאומי שלי לא היה משמעותי – טיפלתי בילדים, חינכתי בני נוער – וזה גם לא שיש לי משהו נגד המפעל הזה. אני מעריצה את מוסד השירות הלאומי וחושבת שהוא נחוץ במדינה גם בלי קשר לצבא. לא כולם יכולים ונועדו לשרת במדי זית, ויש שם תפקידים מדהימים שתורמים לחברה. אבל אני ספציפית, אני הייתי מהבחורות שנועדו להיות בצבא. אני הייתי מאלו שהמסגרת הזו הייתה עושה להן רק טוב. הייתי צריכה להיות שם, ולא אמרו לי שאפשר בכלל.
הפשע הכי גדול שאפשר לעשות כלפי נוער הוא מניעת גישה. גישה למידע, גישה לאפשרויות. כשהבנתי מה המידע שנמנע ממני זה גרם לי למשבר אמון ביחס לחינוך כולו. שם נזרעו הזרעים הראשונים להיחלשות הדתית שלי.
אחרי 7 באוקטובר, גם הסיפור של בנות ושירות קרבי יצטרך להיבחן מחדש. כי לא יכול להיות שאנחנו נמשיך לדבר על בנות בצבא כמו איזה סידור שנועד לרצות את הפרוגרסיביים, בזמן שמתברר שטנקיסטיות מבסיס בניצנה הצילו קיבוץ שלם. ולא יכול להיות שאנחנו נגיד שהצבא לא צריך נשים בזמן שמתפרסם שהתצפיתניות הן אלו שהתריעו על כוונות חמאס ולא הקשיבו להן. בזמן שמתגלה שהגורם היחיד שחזה באופן כמעט מדויק את מה שעומד להתרחש ב־7 באוקטובר זו דווקא קצינה ב־8200. בזמן שאנחנו שומעים על גבורה של שוטרות, פרמדקיות, חיילות, וכל כך הרבה נשים. לא יכול להיות שאנחנו נמשיך לדבר באותו האופן.
תמיד חשבתי שאני לבד בסיפור, עד שיום אחד הכניסו אותי לקבוצה חדשה שנפתחה עבור נשים שלא עשו שירות צבאי ומעוניינות לעבור טירונות מקוצרת. עלעלתי ברשימת המשתתפות וגיליתי שם נשים בגילי – דור שלם של בנות 40 שמרגישות ממש כמוני. ולכן אני כל כך מתרגשת כשאני רואה חיילת בחצאית אומרת ברכת המזון אחרי מנת פלאפל. מרגש אותי לראות בנות דתיות שהייתה להן אפשרות לבחור.
