תשמעו סיפור יפה. סתם, אין לי סיפור יפה לספר לכם הפעם, אבל אני רוצה לכתוב משהו על הדבר הזה שנקרא סיפור. אני אתחיל בנקודה הכי פשוטה ויפה, כולם אוהבים לשמוע סיפורים. לכן אני משתדל להתחיל את כל הטורים שלי במילים תשמעו סיפור, כי כשאומרים למישהו, תשמע סיפור, הוא מיד נדרך ומתמלא בציפייה לאיזה מעשה שיבוא, אייי אייי אייי, נער הייתי גם זקנתי ועוד לא פגשתי בנאדם שסירב לשמוע סיפור יפה. אנחנו אוהבים סיפורים, כולם אוהבים סיפורים, אבל למה אנחנו אוהבים סיפורים. זאת השאלה שבה אני עסוק לאחרונה.
הכול התחיל לפני כמה ימים, כשנפגשתי עם חברי הטוב אמרי. כבר כשנפגשנו הוא שאל אותי, למה אנשים אוהבים סיפורים. האמת, הוא שאל אותי משהו אחר, הוא שאל אותי, למה סיפור! חחחחח ככה הוא בא אליי, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה, וניסיתי לשאול אותו למה הוא מתכוון, אבל אמרי התעקש, למה סיפור, זאת השאלה שלי יאיר, למה סיפור.
ואני חשבתי קצת, למה סיפור, למה דווקא סיפור. הדבר הראשון שאמרתי לו, הוא שלסיפור יש הרבה פחות אינטרס. כלומר, כשבן אדם נתקל בסיפור, הוא לא מרגיש שמישהו רוצה ממנו משהו. בניגוד, נניח, לשיעור, להרצאה או לנאום חוצב להבות אש, כשנתקלים בסיפור, לא מרגישים את המתח הזה, הלא נעים הזה, של האינטרס. עמנואל קאנט דיבר על זה שיופי אמיתי הוא יופי שאין בו אינטרס, רק כשאנחנו נתקלים ביצירה שלא רוצה מאיתנו כלום, אנחנו מסוגלים למצוא בה יופי. ולסיפור יש את הכוח הזה. גם אם טמונים בו מסרים מובהקים. שכוייח.
והמחשבה השנייה שהייתה לי על "למה סיפור", היא שסיפור מעניק לנו משמעות ופשר לחיים. סיפור הוא התהליך שבו "תקריות" ו"אירועים" – מקבלים פרשנות, אנרגיה, מבנה ומטען. החיים מלאים בהתרחשויות. דברים קורים כל הזמן, בכל מקום, גבר ואישה מסתכלים זה בזה לרגע, אישה עצבנית עוקפת בתור במכולת, חתול שנלכד בתוך פח אשפה שורט את האיש שהציל אותו, איש ואישה מחליטים להביא חיים לעולם, שורת נמלים חוצה את הרחוב בדבקות. העולם מלא בשברי עלילות, דברים קורים כל הזמן, ומרוב שהם קורים, אין לנו זמן ופנאי להתייחס אליהם, לזכור אותם, לחגוג אותם. החיים חולפים מול עינינו רוב הזמן. זה מה שחיים עושים.
וסיפור מאפשר לנו לבודד את הרגעים הללו, להעניק להם תשומת לב. ותשומת הלב הזו הופכת את החיים שלנו, מרצף אקראי של התרחשויות ריקות – למהלך רגשי פועם ובעל ערך ומשמעות. יש אישה אחת שכבר שנים מרגישה שבעלה לא רואה אותה, ופתאום גבר אחד, שהביט בה, ברחוב, במין מבט ארוך כזה ומרגש, הצליח להחיות בה דבר מה. מספרים שהמבט הזה הצליח להזיז בה משהו, משהו שהוציא את המערכת הזוגית שבה היא נמצאת מתרדמה ממושכת.
אייי אייי אייי, בלי סיפורים אנחנו סתם, זזים מנקודה א' לב', ומב' לג'. אבל כשיש לנו סיפור, כל החיים מקבלים פשר. לכן אנחנו נלחמים על הסיפורים שלנו. לכן אנחנו מעבירים אותם בכזו קנאות, מדור לדור, תשמעו סיפור, בראשית ברא א־לוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובוהו, וחושך על פני תהום, עד שבאו הסיפורים ועשו לנו קצת סדר בבלגן.
כל החגים מחזיקים בתוכם סיפורים יפים. בראש השנה נברא העולם, בפסח ובסוכות יצאנו ממצרים, בשבועות קיבלנו את התורה, בפורים ניצלנו מהמן הרשע, ובחנוכה, ניצחנו את היוונים, והצלחנו, למרות החורבן הנורא שהם חוללו, להדליק את המנורה בבית המקדש. זה הסיפור. בשנים האחרונות, בחסות התנועה הציונית, הסיפור של חנוכה הפך לסיפור יותר צבאי וקרבי ומכבי וחשמונאי ולאומי. אבל גם בלי הפרשנות הזו, חנוכה הוא חג של מספרי סיפורים.
תשמעו סיפור. בית מקדש נחרב וטומא, הנזק וההרס שם היו כל כך קשים, שבקושי נותר בו כד קטן אחד של שמן. עד כדי כך המצב היה קשה. תשמעו סיפור. אלפי יהודים נהרגו בקרבות קשים. נשים וטף נרצחו באכזריות על ידי היוונים. מצביא אחד משיחי ושיכור כוח הוביל מלחמה מיותרת, שגבתה קורבנות רבים. תשמעו סיפור. חבורה של כוהנים הקימה מערכת שלטונית, שבתוך שנים ספורות הסתאבה, הושחתה, ונרקבה מבפנים, עד סופה הטרגי והעגום.
אתם מבינים, כל סיפור מחזיק בתוכו פרשנות. כל סיפור מחזיק בתוכו הכרעה. מתי הסיפור מתחיל. מתי הסיפור נגמר. באיזו עין אנחנו בוחרים לתאר את ההתרחשויות. תשמעו סיפור. יוונים נקבצו עליי, אז, בימי חשמנים, ופרצו חומות מגדליי, וטימאו כל השמנים, ומאחרון הקנקנים שנותר, נעשה נס גדול לשושנים, ובעקבות הנס, בעקבות הניצחון, קבענו לעצמנו ימי שיר ורננים.
ואם יש לקח אחד טוב שאפשר ללמוד מימי החנוכה הללו, זה הלקח הזה, הלקח של הפרשנות. הלקח של הסיפור. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה כל כך מרה וקשה. עזה מלאה בלוחמים, בפצועים ובחטופים. העורף ספג מכה כלכלית ונפשית אנושה. אין בית אשר אין בו מת. איך נוכל לצלוח את הימים הללו. איך נוכל לזכור אותם אי פעם, בלי להתפורר לאבק. התשובה היא סיפור. הסיפור שנספר לעצמנו על המלחמה הזו, הוא זה שיכריע איך נזכור אותה. דברים גדולים קורים עכשיו סביבנו. ואנחנו צריכים לפרש אותם בטוב, ולספר אותם בטוב. זה נכון ברמה האישית. אבל גם ברמה הלאומית. זו המשימה הרוחנית והרגשית הגדולה שלנו בעת הזו. להפוך את הטראומה לסיפור. שכוייח. ותודה לרואי רביצקי.
