/ 1 /
"הוורדים אדומים, אולי הטרנד נמאס, אבל רק עכשיו יצאתי משבי חמאס". את החרוז המקסים הזה לא כתב צ'אטבוט סורר שנתבקש לכתוב שיר הודיה קצר של חטופים ישראלים. אחת החטופות שיתפה אותו בטיקטוק בעצמה – עלמה אור, בת 13 – והודבק על סרטון שלה רוקדת עם חברתה לשיר פופולרי זמן קצר לאחר ששבה הביתה. לולא הייתם יודעים מה הרקע שלה, לעולם לא הייתם מדמיינים את הגיהינום שעבר עליה בשבועות שחלפו מאז 7 באוקטובר. הריקוד טיקטוקי וטיפוסי, המילים גנריות, הבעות הפנים היו יכולות להישלף מכל אחד ממיליארד סרטונים אחרים בפלטפורמה.
באינסטינקט ראשון, הסרטון הזה – ורבים אחרים ששיתפו חטופים צעירים ששוחררו במסגרת עסקת הפסקת האש עם חמאס – מעורר סלידה אצל הצופה המבוגר (יש שיאמרו הבומר), אם לא זעזוע. לאחר שבמשך ימים ארוכים מדינה שלמה ועוד מיליוני אנשים ברחבי העולם דאגו, בכו, הפגינו, דרשו ובעיקר לא הפסיקו לדמיין אילו זוועות נוראות עברו על הילדים האלה וכמה קשה יהיה להם לשוב לשגרה, הם פשוט… התחילו להעלות פוסטים וסרטונים לרשת. איפה הרצון לקצת שקט, למעט פרטיות, לטיפה זמן מחוץ לאור הזרקורים אחרי כאלה שבועות ארוכים של חיים בתת־תנאים, של חרדה קיומית, אחרי שחזו בכאלו מאורעות זוועתיים ב־7 באוקטובר ובימים שאחריו? באמת, עכשיו זה הזמן להעלות ריקוד לטיקטוק?
גישה כזו, מובנת ומקובלת ככל שתהיה, מתעלמת כמובן מהעובדה שהצעירים האלה בסך הכול עשו את מה שמבחינתם הוא הדבר השגרתי ביותר בעולם. כפי שיודע לכל מי שמכיר ילדים שנולדו ישירות אל דור הרשתות החברתיות, מבחינתם אם אתה לא פעיל ברשת, אתה בכלל לא קיים. אי אפשר לצפות שמי שנולד עם טיקטוק ביד לא ירצה לשוב לשם כמה שיותר מהר. ואם תשאלו, בסדר, אבל למה ריקוד? נסביר שבחיבור הכמעט טבורי לרשתות, השפה של הילדים הללו – מילולית ורגשית – נבנתה ונלמדה בבית הספר האינטרנטי. רוצה לכעוס על מישהו? יש מם שמעביר את התחושה המדויקת הזו. רוצה להביע שמחה? נסי ריקוד עליז ופואמה מתורגמת. ומאחר שילדי הדור הזה פועלים לפי עיקרון שקובע "אני בסטורי, משמע אני קיים" – בשינוי קל למשפט של דקארט – הרי שגם מידת הקיום שלהם נקבעת לפי מידת הפופולריות שלהם ברשת.
/ 2 /
אבל מה יחשבו השכנים? כאשר כל העולם הולך והופך לקהילה אחת קטנה, המשפט הזה חל לא רק על הדיירים שמתגוררים בסביבתם של החטופים המשוחררים, אלא על כל אדם עם טלפון וחיבור לרשת. פתאום סרטון טיקטוק של ילדה ששוחררה משביה בידי ארגון טרור רצחני יכול להגיע לאנשים בכל העולם – ויכולות להיות לו השפעות ממשיות על הסברה.
שני הצדדים מבינים את העובדה הזו היטב, וכך נוצר מצב שבו כל צד עט על כל פיסת פוסט או סרטון שמפיצים החטופים בניסיון להראות כיצד הוא מוכיח את הטענות שלו. או, אם נהיה כנים ונזכור באיזה צד אנחנו, ישראל מבקשת להפיץ את קולם של החטופים כדי להוכיח אילו זוועות הם עברו ולהציג בפני העולם את פניהם של מי ששימשו קלפי מיקוח ומגינים אנושיים, בעוד אויבינו בעולם מנסים לסלף עובדות ולהציג חצאי דברים כדי לקדם את הטענות השקריות והאנטישמיות שלהם.
כך, כל סרטון כמו זה של עלמה המשוחררת עשוי לשמש לתעמולה של אויבי ישראל. זה לא אומר שהיא לא צריכה לפרסם אותו כמובן – כולי תקווה שהיא תעשה כל דבר שעושה לה קצת טוב – אבל זה כן משהו שמסבירני ישראל בעולם צריכים לשקול ולחשוב כיצד למסגר בזמן שהם ממשיכים לנהל מערכה עקובה מפיקסלים על מה יחשבו הגויים.
/ 3 /
קל לחשוב שזה רק טרנד חולף, או אולי טרנד שההשלכות שלו מצומצמות להרגלי צריכת התרבות והחברה של ילדים ונוער, אך למעשה הוא משפיע על הכול, ועל כולם. מלבד ההשפעות החברתיות העצומות כנראה על ילדים שנולדו וגדלו בתוך הרשתות, פרסום מתמשך שכזה משפיע גם באופן ישיר על הפוליטיקה.
דוגמה מצוינת היא זו של נשיא ארה"ב לשעבר (ואולי לעתיד) דונלד טראמפ, שבנה את כל הקמפיין המנצח שלו ב־2016 על עיקרון פשוט: להיראות כמה שיותר, בכמה שיותר במות ואתרים ורשתות, כמה שיותר זמן. הוא הפך למם אנושי, כזה שתמיד קרוב לתודעה של אנשים, ובנה כך פורמולה לניצחון בלתי סביר בעליל. אחריו ראינו עוד ועוד משפיענים, ידוענים וחצי משוגעים כמו נשיא ארגנטינה החדש חאבייר מיליי, שבנו דמות צבעונית ונוכחות עזה ברשתות והשתמשו בהם כדי לדהור לניצחון.
כרגע הילדים האלה הם רק ילדים, אבל כפי שראתה ארה"ב עם צעירים אמריקנים ששרדו אירועי ירי המוני טרגיים בשנים האחרונות, לא מן הנמנע שאחד או כמה מהם ילכו ויצברו פופולריות בשל היותם חטופים משוחררים, ובהמשך גם ימירו אותה לקריירה של אקטיביזם ציבורי. במקרה פחות מוצלח, אולי פשוט נראה אותם באח הגדול וי־איי־פי בעוד כמה שנים.
