כששמעתי לראשונה את "חרבו דרבו" של נס וסטילה נזכרתי בצעקות של הצ'יקיקוקו הצ'יקיקוקוקו ממעגל המורל בסניף. חודש ארגון או מחנה קיץ, חידון תנ"ך או פזמונסניף – צרחנו עד שמיתרי הקול בגרון שלנו לא עמדו בעומס והאדרנלין היה בשמיים.
לשירים הלא מאוד חכמים האלה יש עוצמה והשפעה. הם ממלאים בכוח כשכבר אין, מעודדים ומרימים בלי להתחכם יותר מדי. המכנה המשותף הנמוך מצליח איכשהו להרים קצת יותר גבוה. עם יד על הלב, אם חבורת האנטישמים בעולם לא היו פותחים עין על הצמד (שאחראים גם על הלהיט ״תיק קטן״), הסיכוי ששורות אלו, היוצאות להגנת השיר שאומנם כבש את המקום הראשון ביוטיוב, ספוטיפיי וכל מצעדי הרדיו, הוא קטן מאוד. כי מה כבר יש להגיד על מורל?
חרבו דרבו הצליח לעורר מיני־סערה בינלאומית ולספוג גינויים מרחבי העולם גם ממפורסמים כמו מיה חליפה וג'סי ויליאמס ("האנטומיה של גריי“). הרשתות נשטפו תגובות זועמות שהתלוננו על קריאה לרצח עם וקולוניאליזם, ומעריציה של הזמרת דואה ליפה אף ניסו להסיר את השיר משירותי הסטרימינג. במערב לא ממש אוהבים לשמוע את התותחים שלנו רועמים, ומעדיפים אותנו בוכים בשקט. כך גם בחרבו דרבו, איך לומר, בעולם פחות אהבו את השיר שלא מדבר בנימוס מלומד, לא מצלצל להם טוב שיר שאומר שסיימנו להיות נחמדים, שהתחלנו לדבר במזרח תיכונית.
אז נכון, זו לא יצירת מופת או קלאסיקה ארצישראלית מעודנת, אך השיר הזה בפירוש עושה את העבודה. נס וסטילה באו להרים את המורל, לדאוג שכולם דרוכים ולהזכיר בכל צעקה על מה ולמה יצאנו למלחמת הקיום הצודקת שלנו. בתגובה לגינויים מסרו נס וסטילה: "שמחים על השיח שהשיר מעורר ברחבי העולם, שכולם ידעו ויזכרו שאנחנו עם חזק". שוב, בפשטות רדודה משהו, הם לא מתביישים לומר את מה שחושבים ומרגישים רוב אזרחי ישראל. שלא תהיה מחילה, ושנגיע לכל הטרוריסטים ושכל כלב ביג'י יומו.
בעולם המערבי לא קורות מלחמות של ממש כבר כמה עשורים. פה ושם האמריקנים מתערבים בסכסוכים למיניהם, אבל בגדול, על אף מדינה לא מרחף איום קיומי ממשי. ברוב מדינות העולם נערים בני 18 לא עולים על מדים. ברוב מדינות העולם ילדים לא מתרגלים ריצה למקלט בבית הספר ואין חוק שמחייב בניית חדר מוגן מפני טילים. אולי לכן המלחמה שנותרה להם היא המאבק בטרמינולוגיה קלוקלת ובשיח אלים. מה שהם לא מבינים הוא שאנחנו עסוקים כאן באלימות של ממש, אנו מתמודדים עם חיות אדם שבאו לרצוח תינוקות ישנים במיטתם. צקצוקי לשון ומאבקים פרוגרסיביים הופכים פחות רלוונטיים כשהחזקה של נשק הופכת למשימה קיומית.
בבסיס השיר עמוס הוואסח הצבאי לא יושבת תוקפנות צמאת דם אלא הגנה ומאבק על החיים. מי שישיר בשטחי כינוס את חרבו דרבו הם גברים אמיצי לב שיוצאים להגן על ילדיהם הרכים. שם, מעבר לים, פוגשים את כוחות האופל בקומיקס או בסרטים של מארוול, אבל אצלנו, מלחמה היא המציאות ובתוכה אנחנו בוחרים להיות בצד הנכון, זה שמשמיד את הרעים. המצקצקים, ימשיכו להניד את הראש בחוסר שביעות רצון אבל אנחנו את הבני עמלק האלה צריכים לנצח (וכפרה על התודעה ההיסטורית שיש לעם הזה, עמלק אשכרה נכנס לשיר).
אז נכון, חרבו דרבו הוא לא שיר אנין טעם ולא מעודן, הוא יצוק מדם ואש ותמרות עשן של זעם, הוא שיר עם ריח של מלחמה שחיילים צועקים בדרך לקרב. וכשכל העם צבא וכל הארץ חזית – שיר מורל הופך לפסקול ציבורי. את כל האנרגיה והרעל בעיניים שמלווים את חרבו דרבו, הלוחמים שלנו מנתבים למיגור רוע ואכזריות. להגן על הבית שבנינו כאן ולבנות עוד רבבות חדשים.
מילואימניק שנכנס לעזה בשבת עם תחילת התמרון הקרקעי סיפר לי איך כשמנוע הטנק הוביל אותם לתוככי הרצועה הוא אמר לצוות שלו שבכל שבת אחרת בשעה הזו אנחנו יושבים יפים ומקולחים מסביב לשולחן עמוס כול טוב עם אהובינו ומקבלים בשירה את מלאכי השלום ומבקשים את ברכתם. עכשיו, הוא אמר, בתוך קן הצרעות של השטן, אנחנו המלאכים ועלינו מוטלת השליחות והאחריות להילחם באגרסיביות ובעוצמה הגדולה ביותר כדי להביא ברכה, כדי להיות מלאכי שלום.
