ההופעה המחליאה של שלוש הנשיאות מאוניברסיטאות העילית בארה"ב לפני הקונגרס לא הפתיעה אותי. אי נכונותן לגנות את ההפגנות האנטי-יהודיות ורטוריקה של גזענות כל עוד לא התרחשה אלימות פיזית נגד יהודים מייצגת נכונה את האווירה האינטלקטואלית במוסדות שהן עומדות בראשן. לזקוף את השנאה אך ורק לקשר בין היהודים ומדינת ישראל, זה לא מספיק. מדובר בהתייחסות תודעתית, בשנאת יהודים קלאסית מכוסה בנופך אקדמי.
מקובל להסביר את האנטישמיות הגואה באקדמיה האמריקאית בהשתלטות השיח הפוסט-קולוניאליסטי על העולם האקדמי. הטענה היא כי ישראל מזוהה כשלוחה של מעצמות המערב ועל כן יש לבזות ולתקוף גם את מי שקשורים אליה מבחינה אתנית. הפלשתינים מזוהים כאומה שנכבשה ע"י הציונות ומכאן עולה כי כל פעולה נגד ההגמוניה הישראלית מוצדקת.
ברור כי יש בכך כדי להשפיע על היחס למדינת היהודים המזוהה עם המערב. אולם מכאן ועד אי הנכונות להגן על סטודנטים אשר הקשר היחיד בינם ובין ישראל הוא יהדותם, רב המרחק. זו עמדה מביכה ומבישה של מוסדות אשר מבקשים מהמדינות ומהתרבות המתקדמת, להשקיע בהם ובמחקריהם תקציבי ענק ולראות בהן מגדלור של קידמה והגינות אינטלקטואלית.
ועדיין, לא מובן כיצד ניתן לקבל עמדה שלפיה חשיבות ההגנה על חופש הביטוי של המפגינים הפרו-פלשתינים מצדיקה קריאות לתמיכה בהקמת מדינה פלשתינית על חורבות המדינה היהודית בין הים לנהר? מדוע נשיאות האוניברסיטאות סירבו לגנות הצהרות אנטישמיות? ומה זה אומר על האוניברסיטאות הללו, שבחרו בהן להנהיגן?
האמת מרה יותר ופשוטה יותר. בעולם האקדמי כולו התחרות בין החוקרים עזה מאוד. המאבקים בין חברי הסגל באוניברסיטאות מאוד אינטנסיביים. ככל שהמעמד והיוקרה גבוהים יותר, ההתמודדות משמעותית יותר. ההצלחה של יהודים במוסדות אלה היא פנומנלית. הגניוס היהודי המלווה בתמריץ של התופעה הידועה של חברת מהגרים העצים את השאפתנות של אקדמאים יהודים להצליח ולהתקדם בנתיבים המאתגרים של המדע. הסביבה הפתוחה והנכונות לאפשר ליהודים להצליח ובמיוחד האווירה שהשתררה לאחר מלחמת העולם השנייה אפשרו השתלבותם של בני עמינו בדיסציפלינות רבות של המדע המודרני. האחוז הגבוה של היהודים בין זוכי פרס הנובל האמריקאים, פורצי הדרך הגדולים בתחומי הדעת השונים, כמו גם הנוכחות הבולטת של סטודנטים יהודים באוניברסיטאות העלית מעל ומעבר לחלקם באוכלוסייה הפך להיות חלק אינטגרלי מהמציאות האקדמית בארה"ב. והתגובה לא אחרה לבוא.
הצביעות אינה מאפשרת לשמאל האינטלקטואלי לתמוך באנטישמיות שקופה ועל כן ביקורת על ישראל ובמיוחד באיצטלה "פרוגרסיבית" היא המישור הכי נוח לבלימת הנוכחות המוגזמת וההצלחה הפנומנלית של היהודים.
גם ההישגים של ילדי המהגרים בחברה ובכלכלה והנוכחות הבלתי מידתית בתחומים כמו רפואה ומשפט, מקצועות נחשבים בחברת השפע רק הוסיפו לצרות העין הן מצד האליטות המסורתיות והן מצד קבוצות אתניות מתחרות ששואפות להגשים את החלום האמריקאי בעקבות המסלול היהודי ומרגישות חסומות בשל האחיזה של יהודים רבים בעמדות מפתח. ההרכב האתני של שלושת הנשיאות ייצג במידה רבה את הקבוצות האלה.
יש מי שאף לא מתבייש בכך. כשעשיתי את הדוקטורט בארה"ב, אמר לי אחד מהמנחים שלי , אנטישמי מוצהר: "אותי הביאו לאוניברסיטת שיקגו כדי לאזן את המחלקה למדעי המדינה מול כל המורגנטאוים, הקפלנים, והשטראוסים" (החוקרים היהודים פורצי הדרך במדעי המדינה ).
במציאות כה איומה יש גם פתח של תקווה. רק לאחרונה, השווה מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'ק שומר, בין מצב יהודי ארה"ב כיום ומצב יהודי גרמניה בשנות ה-30 וזו רק דוגמה להתעוררות של אחינו בגולה אל מול גל האנטישמיות השוטפת את החברה האמריקאית. בשנים האחרונות הדרדרו היחסים בין יהודי ארצות הברית הליברלים לבין ישראל שפנתה למסלול השמרנות. נראה כי האנטישמיות בפסגת האקדמיה תדליק אור אדום בכלל הקהילות היהודיות וכולנו יחד נתייצב למשימת העל של הדור הבא – לשקם את ברית הגורל בין יהודי העולם למדינה היהודית.
פרופ' שמואל סנדלר הוא נשיא מכללת אמונה־אפרתה ועמית מחקר בכיר במרכז בס"א באונ' בר־אילן.
