השבוע עלתה שוב השאלה אם אפשר להקטין את הסיכון לכוחות הקרקע הלוחמים בלב עזה על ידי "השטחה" של מבנים נוספים מעבר לאלה שהופלו בריכוך המקדים. במילים אחרות, האם הסיכון לכוחות גדל בגלל הימנעות מהפעלת אש מקסימלית מהאוויר במקרים מסוימים, בין השאר בשל חשש מפגיעה אפשרית בבלתי מעורבים?
התשובה מורכבת. נתחיל בתיאור שניים מהאירועים שחידדו את הדילמה. ביום ראשון נהרגו חמישה קצינים וחיילים מגדוד 8111 ממזרח לח'אן־יונס. הכוח היה בעיצומה של פשיטה שקדמה לה גם הפצצה מהאוויר, אך אנשי חמאס שהטמינו את המטענים עלו אל פני הקרקע מתוך פיר מנהרה זמן קצר אחריה. נוסף על חמשת ההרוגים היה לכוח המילואים גם פצוע קשה אחד.
יומיים אחרי התופת ליד ח'אן־יונס אירע הקרב שבו נפלו לא פחות מתשעה לוחמים, בהם מפקד גדוד 13 של גולני סא"ל תומר גרינברג, ואל"מ יצחק בן־בשט, שעמד להשתחרר משירות קבע לאחר שורה של תפקידי מח"ט, ולפני שחרורו הצטרף לחפ"ק של מח"ט גולני כדי לנהל אותו במלחמה.
הקרב הזה התנהל בלב הקסבה של שג'אעיה, מהמעוזים הקשים ביותר של חמאס בכל רחבי רצועת עזה, אם לא הקשה שבהם. היו השבוע עוד היתקלויות רבות וכואבות, שאולי אפשר היה למנוע, בחוכמה שלאחר מעשה, אך משיחות עם מפקדי יבשה, שממונים על הלחימה הקרקעית יכולתי להבין עד כמה מורכבת הדילמה של הפעלת האש מן האוויר.
בעיניים של היבשה
הפעלת אש מהאוויר ועל ידי כוחות ארטילריה כריכוך לקראת כל פעולה היא למעשה בלתי מוגבלת, באזורים שמצפון לקו נחל עזה, שאותם קרא צה"ל לפנות מאזרחים, כך שמי שנמצא שם יכול להיחשב בוודאות איש חמאס, גם אם אינו קשור לחמאס, אך החליט שלא לעזוב.
עם זאת, "אי אפשר לטהר את השטח ולהשיג את יעדי המלחמה רק מן האוויר", אומרים מפקדים ביבשה. "בזמן ההפצצות, חמאס נמצא מתחת לפני הקרקע, ובלי הגעה אל פירי המנהרות לא נוכל להשמיד אותו. הטיהור כולל כניסה לבתים או למתחמים כמו בתי ספר ומחנות אימונים כדי לתפוס נשק ומשגרי רקטות, חומרי מודיעין ואולי אפילו למצוא סימנים לחטופים.
בגלל החשש לחטיפת חיילים בשג'אעיה אי אפשר היה לדחות את החילוץ עד להפצצה מהאוויר, שהייתה בהכרח פוגעת גם בכוחותינו
"גם אחרי שלב הריכוך, תוך כדי הטיהור עצמו, יש אש אווירית צמודה שמחפה עלינו. השיקול היחיד להימנע מהפעלת אש ממטוסי קרב, כלי טיס מאוישים מרחוק או מסוקים הוא רק כדי להימנע מפגיעה בכוחותינו או בחטופים, אם יש חשש כזה".
אנשי צבא היבשה מציינים מקרים כואבים שבהם נהרגו לוחמים מאש אווירית בשוגג, ובהם מקרה שבו כוחות "סימנו" בית שבו שהו לוחמים והוא הותקף על ידי מסוק אפאצ'י, ואירוע אחר שבו שיגר כלי טיס מופעל מרחוק טיל מדויק מאוד דווקא לעבר כוח רגלי של צה"ל.
לא רק בשלב הריכוך אלא גם בעת הטיהור עצמו, מכלולי הפעלת האש מרחוק של היבשה וגם הכוחות בשטח יכולים "להזמין" אש אווירית מיידית, כאשר הם נזקקים לה. במקרה של תקרית שג'אעיה, היה חשש כבד מחטיפת ארבעה חיילים שנפגעו בשלב הראשון של הקרב והקשר עימם אבד אל תוך מנהרה, ואי אפשר היה לדחות את החילוץ עד להפצצה כבדה של השטח מהאוויר. הפצצה כזאת הייתה בהכרח פוגעת גם בכוחותינו.
עם זאת, מציינים בצה"ל, כשמדובר בלחימה באזור ח'אן־יונס הפעלת האש מרחוק היא מורכבת יותר מאשר בצפון הרצועה, בגלל הימצאותם של שני מיליון אזרחים, שחלקם הגיעו מן הצפון בהוראת צה"ל. אומנם צה"ל קורא לתושבים לפנות אזורי לחימה במרחב על פי "מפה אינטראקטיבית", אך בכל זאת החשש לפגוע בבלתי מעורבים גדול יותר, והוא מובא בחשבון.
"בדרום צריך לחשוב יותר לפני כל תקיפה אווירית יותר מבצפון, כי השטח לא ריק מאזרחים, אבל גם כאן תוקפים את האויב מרחוק ככל האפשר". מכלולי האש רשאים גם כעת בכל מקום ברצועת עזה, "לשטח" כל מבנה בלי נוהל "הקש בגג" ובלי אישור של קצין בדרגת תת־אלוף לפחות, כפי שהיה עד ל"חרבות ברזל".
בעיניים של חיל האוויר
בכל מקום בעולם, שיתוף הפעולה עם כוחות היבשה מעולם לא היה הדוק יותר, ואש אווירית אף פעם לא הייתה צמודה לכוחות קרקעיים כמו הפעם.
מפקד בסיס רמת דוד, אל"מ א', היה בעבר ראש "מחלקת השתתפות" במטה חיל האוויר, מחלקה שהוקמה ב־2014 כדי לשפר את הסיוע האווירי הצמוד לכוחות המתמרנים, מרמת הפיקוד ומעלה. יש גם "יחידה להשתתפות" כדי לתאם את שיתוף הפעולה עם רמת האוגדה ומטה.
פעם נהגו בצבא היבשה לכנות את חיל האוויר "הצבא הזר הכי ידידותי לצה"ל", אך בשנים האחרונות אמירות כאלה אינן נשמעות. שיתוף הפעולה מגיע כעת לכדי היכרות מעמיקה בין מפקדים "כחולים" ו"ירוקים". למשל, מרבית מפקדי הטייסות בחיל האוויר הזדעזעו השבוע מהחדשות משג'אעיה, גם מפני שהכירו אישית את תומר גרינברג ז"ל, שלמד איתם במכללה לפיקוד ומטה. אל"מ א' היה חבר קרב של אל"מ בן־בשט ז"ל. הם למדו יחד במכללה לביטחון לאומי.
הגורמים בחיל האוויר מספרים כי מאז תחילת המלחמה לא חל שינוי ניכר בהנחיות התקיפה האווירית, בניגוד לטענה ש"צה"ל שומר על חיי הפלסטינים יותר מאשר על חיי לוחמינו", הנשמעת שוב ושוב ברשתות החברתיות.
"התקיפות נשקלות מיום ליום בהתאם לשיקולים רבים וללקחים שנלמדים, והמטרה נותרה השגת יעדי המלחמה וצמצום הפגיעה בכוחותינו – מעל לכול ולפני הכול. כל זאת במקביל למאמץ להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים. גם השיקול הזה מובא בחשבון, במידה מסוימת.
"כאשר חיל האוויר פוגע בכוחות הקרקע שלנו בשוגג, הכאב עצום", אומרים עוד בחיל האוויר. "זה רק ממחיש עד כמה התיאום עדין ומורכב. האמצעי היעיל ביותר לפגיעה במחבלים הוא פצצות של מטוסי קרב במשקל של עד טונה, ולפעמים כמה וכמה פצצות כאלה בו זמנית, אבל הצורך לשמור על מרווחי בטיחות מכוחותינו במקרים כאלה הוא הגדול ביותר, משום שכל טעות עלולה לעלות בנפגעים רבים במיוחד".
כדוגמה להשתתפות הצמודה בלחימה מספרים בחיל האוויר על אחד הקרבות, שבו הוטלה פצצה במשקל טונה במרחק של 80 מטר בלבד מכוחות שנדרשו לסיוע מיידי קריטי, אף שמרווח הבטיחות התקני הוא 250 מטר, ומרווח הבטיחות המינימלי המקובל הוא 130 מטר. עד כדי כך מורכבת מלחמת עזה.
וזו המסקנה בדילמה של הפעלת אש אווירית בעזה, בהתאם למה ששמעתי השבוע: אין מניעה "לשטח" מבנים באזורים שבהם פועלים כוחות הקרקע, אבל השיקול מתי לעשות זאת הוא מבצעי בעיקרו. אם יודעים על זירת מטענים או בית ממולכד – מפציצים מרחוק בלי צל של ספק. כוחות הקרקע והאוויר פועלים יחד להפיק לקחים מרביים מהלחימה המשולבת עד כה, ויש עוד מקום לשיפור. חרף המחיר הכבד, אין תחליף לפעולה בשטח, עם "רגליים על הקרקע".
