כאשר דנים בעניינים צבאיים כדאי תמיד להתחיל בקצת היסטוריה. מלחמת השוחות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה גבתה מחיר עצום: ארבעה מיליון מתים ויותר, ועוד מיליוני נפגעים. למרות התקפות רבות ונחושות שגבו מחיר גבוה כל כך, החזית נותרה סטטית למדי.
שלוש תוצאות שונות מאוד היו לקטסטרופה הזו. הראשונה: פציפיזם תרבותי, שרווח בין המלחמות. השנייה: אמונה עיוורת בהגנה טכנולוגית, שאפיינה בעיקר את צרפת (קו מז'ינו). השלישית: ניסיון למצוא פתרון צבאי לפריצת חזית המוגנת בכוח אש עזה מבונקרים ומבצרים.
קווי המתאר של הפתרון הגרמני הופיעו בספר שפורסם לרבים ב־1937 בשם "זהירות – טנק!", מאת הגנרל היינץ גודריאן, מאבות תורת ה"בליצקריג". גודריאן טען שהעתיד טמון בהפיכת עוצבות שריון עצמאיות למרכז הכובד של התמרון האסטרטגי, אבל גם השכיל להבין שלפריצת קווי ההגנה נדרש מה שמכנים היום בצה"ל "תמרון רב־זרועי", שמשלב חטיבות טנקים עם שפע של חי"ר ממוכן ומוצנח, כוחות הנדסה, ארטילריה וסיוע אווירי צמוד במגוון משימות.
את התוצאה חוו אויבי הוורמאכט בתבוסות צורבות. כך למשל תיאר זאת מרשל וסילי צ'ויקוב, מפקד הארמיה הסובייטית ה־62: "בלוחמה בת־זמננו אין הניצחון אפשרי בלי פעולה משולבת של כל סוגי הכוחות ובלי ארגון טוב. לגרמנים היה אורח־פעולה מלוטש ומתואם מעין זה. בקרב, מעולם לא נחפזו הזרועות השונות של כוחותיהם המזוינים, מעולם לא התקדמו לבדן, אלא נלחמו במלוא העוצמה של אנשים וסיוע טכני. דקות ספורות לפני ההתקפה הכללית היו מטוסיהם מופיעים… מרתקים את הגייסות המגינים אל הקרקע, ואז היו אנשי החי"ר והטנקים, בסיוע אש ארטילריה ומרגמות, פורצים לתוך עוצבותינו הצבאיות כמעט בלי להיפגע".
אנחנו חייבים להכיר בכשלים הרבים ולא לתת למתקפת יח"צ להחליף שוב את תפיסת המציאות נכוחה. אחרת, הלקחים לא יופקו
למעשה, שיתוף הפעולה הבין־זרועי הזה כָּלל מתארים שהחלו כבר במלחמת העולם הראשונה. אפילו חיל האוויר דאז, שהיה עוד בחיתוליו, חילק מפות לתאי שטח קטנים, ובגיחות אוויריות מילא אותם במטרות לתותחים ארוכי טווח. הארטילריה, מרכיב מרכזי באותה מלחמה, הלכה והשתכללה בסיוע לניסיונות הפריצה של החי"ר. מושגים חדשים כמו "מסך אש זוחל" או "מתגלגל" תיארו את שיתוף הפעולה ההדוק. כך למשל כתב חייל סקוטי אחרי התקפה באיפר שבבלגיה: "בחיי, מסך האש שם היה מצוין כל כך, שיכולת להצית בו מקטרת!"
מההיסטוריה להווה, ולביקורת. שיתוף הפעולה במלחמות ההן נעשה בתנאי מלחמה סימטרית ובאמצעים טכנולוגיים קלושים, בעיקר באמצעות אימון, חיילות גבוהה וניסיון. לכן מדאיג לשמוע את צמרת צה"ל מתגאה כל כך ב"שיתוף הפעולה הרב־זרועי" בעזה, שם אנחנו נהנים מתנאי א־סימטריה מוחלטים, טכנולוגיה מתקדמת, פיקוד ושליטה (פו"ש) לא מאותגרים, ותא שטח קטנטן. זוהי עדות נוספת לכך שהרמה המקצועית בצמרת הידרדרה והתנתקה מהמקצוע הצבאי. המובן מאליו, הבסיס לפעולה צבאית מזה יותר ממאה שנה של לחימה מודרנית, מצויר כגולת כותרת של מצוינות.
מטריד עוד יותר לראות שצה"ל ממשיך לקרוא למבצע בעזה "תמרון". זו שגיאה מושׂגית שתעלה ביוקר. צה"ל אמור לדעת זאת היטב. למשל, בחוברת שכותרתה "התמרון היבשתי ככלי בביטחון הלאומי", שיצאה על ידי צה"ל עצמו בכתב העת "מערכות" ב־2019 – יחד עם ה־INSS, שיתוף פעולה בעייתי כשלעצמו – מובהר ההבדל בין שתי גישות, "תמרון" ו"שחיקה". אל"מ במיל' יובל בזק, ראש מטה אוגדה 91, מציג שם את הטבלה המופיעה כאן. על כך אפשר להוסיף שחלק משמעותי מתמרון אמור להיות תחבולה, מה שבוודאי לא קורה במבצע הנוכחי, כשיעדי ה"תמרון" מוכרזים מראש על ידי צה"ל.
לא קשה לראות שברצועת עזה, הקטנה והמישורית, אין תמרון במובן הצבאי. כן יש – לפי המושגים של צה"ל – שחיקה. אגב, זה מתווה נכון שמבחינה צבאית מתאים לא־סימטריה, לתנאים בשטח ולשיטת ההגנה של חמאס. יש בעיית לוחות זמנים, אבל מבחינת מימוש היתרונות של ישראל, שחיקה היא בחירה טובה.
קרב, לא מלחמה
אז מה הבעיה בלקרוא לשחיקה הא־סימטרית הזו "תמרון רב־זרועי"? התשובה היא שאחרי כישלון שבעה באוקטובר, ונוכח ההתפתחויות האזוריות, צה"ל צריך לעשות את מה שבמשך שנים ארוכות הזניח, ולהתחיל להתכונן למלחמה אמיתית. מלחמה הרבה יותר סימטרית, מהסוג שצמרת צה"ל לא כשירה לנהל ושהכוח הנוכחי לא ערוך אליו. מלחמה שתדרוש "תמרון רב־זרועי" אמיתי.
מה אומרת הסימטריה, אפילו אם מדובר (בהנחה אופטימית) רק בחזית אחת? למשל, שיש לאויב נ"מ אפקטיבי ואפילו חיל אוויר, וחיל האוויר שלנו יתקשה לפעול. שמול הטנקים יש טנקים, ועוד יחידות נ"ט מוסוות וניידות. שמול החי"ר יש לא רק חי"ר, אלא גם מל"טים וארטילריה. שהחזית רחבה ועמוקה. שלאויב יש מודיעין טקטי, יכולות ים וטכנולוגיה מתקדמת. שהבסיסים (והעורף) יהיו נתונים להפגזות. שתהיה התקפה טכנולוגית, ושיכולות הפו"ש שלנו ייפגעו. בתנאים אלה, ה"רב־זרועיות", שהותאמה בצה"ל למבצעים א־סימטריים, תתקשה לתפקד, והלוגיסטיקה – תחום שצה"ל מזניח באופן מסורתי – תהפוך לאתגר ומכשול דרמטי.
כל זה יכול לקרות מהר משמישהו במערכת מבין. אבל במקום להתחיל להתכונן ברצינות, צמרת צה"ל כבר הולכת בחזה נפוח, בעוד קמפיין יחצני: "ראיתם את התמרון הרב־זרועי בעזה? לא היה כזה בהיסטוריה! הצבא מוכן לכל תרחיש".
לכן נזכיר: חמאס הוא אויב הייחוס החלש ביותר של ישראל. הא־סימטריה ברצועת עזה הצרה עצומה. אנחנו חייבים להכיר בכשלים הקונספטואליים, האסטרטגיים, האופרטיביים והטקטיים, שליוו את המבצע הנוכחי, ולא לתת למתקפת יח"צ להחליף שוב את תפיסת המציאות הנכוחה. אחרת הלקחים לא יופקו, המשאבים ימשיכו לזרום למקומות הלא נכונים, ותרבות השקר, הזחיחות והרהב תמשיך לשמוט את הקרקע מתחת ליכולותינו הביטחוניות.
סכנת "מלחמת התמרון הרב־זרועי" בעזה היא חוסר ההבנה של צמרת הביטחון שזו איננה "מלחמה" אלא קרב, זה לא "תמרון" אלא "שחיקה", ובתנאי א־סימטריה קל להיות "רב־זרועי". חוסר ההבנה הזה פוגע אנושות בשידוד המערכות הנדרש לקראת מלחמה, שדורש בדחיפות בנייה מחדש של צה"ל וארגון־מחדש יסודי של מערכת הביטחון.
