לא הרבה שרידים נותרו בשטח שבו התקיימה מסיבת המוות נובה. במרחק 80 מטרים מהרחבה נראים שרידים מאמבולנס שרוף: בלון חמצן, ג'נט של גלגל, פיסות אלומיניום מותכות, סלילים שהיו חלק מצמיג. וזהו. יער רעים הוא חלק מהמרחב שבו מתקיים בכל חורף פסטיבל דרום אדום. השנה האביב קפץ על שדות הנגב המערבי בטרם עת. בקושי חנוכה, והאחו כבר עוטה עלווה ירוקה. עוד מערכת גשמים אחת או שתיים והוא יעורפל בערבוביה של עשבים שוטים ופריחה, היסטריה אדומה־כתומה של פרגים וכובע הנזיר. אחריהם יפרחו החרדלים, עם זמזום ותנועה וריח מתוק של פריחה וטל על העלים.
בימים כתיקונם אני יורד לשם באופנוע בתקופה הזו של השנה לרכיבת שטח משוחררת בסינגלים המוריקים. אבל עכשיו הירוק המדמם הזה מעורר בי דחייה. מקוממת המהירות שבה האדמה בולעת את הדם, מרעננת את שדות הקטל ומכסה על כל פשעים. אומן יצר במקום מיצג מצמרר – תמונות הנטבחים תלויות על שדריות ברחבת הריקודים, כאילו ממשיכות לרקוד מול הבמה המדומיינת. "מאה וחמישים טנדרים של מחבלים מצאנו במרחב", מעיד קצין בכיר, "למבלים לא היה סיכוי".
אנחנו בסיור למפקדים מאוגדת איו"ש. מכאן ממשיכים לקיבוץ נחל־עוז. אחת מתמונות המלחמה הקשות היא זו של תמר וג'וני סימן־טוב וילדיהם הקטנים ארבל, שחר ועומר. התמונה צולמה בפרדס ליד הקיבוץ. בני המשפחה יושבים, מחייכים חיוך קורן ומלא אור. בני הזוג נישאו על הדשא שמול המועדון. תמר, יזמית ומנהלת בתחומי הקהילה והחינוך, חלמה לעמוד בראשות המועצה האזורית אשכול. הסלוגן שלה היה "יוצרים עתיד משותף".
בית משפחת סימן־טוב בנחל־עוז נראה כמובלעת של גיהינום בתוך גן עדן. הממ"ד המפויח נותר כעדות דוממת לרגעי הזוועה האחרונים. המשפחה נעלה את עצמה בחדר כשבחוץ הפורעים יורים, טובחים ושורפים. כשהעשן והחום לא אפשרו להם להישאר בפנים הם ברחו החוצה וניסו להתחבא מתחת לשיח. גופותיהם השרופות של ההורים התגלו כשהם מחזיקים ידיים ומחבקים את הילדים.
אחד ממייסדי הקיבוץ, שלמה רון, הציל בתושייתו את בנותיו ונכדו. כשהבין כי כלתה אליהם הרעה הוא יצא מהממ"ד והתיישב על כיסא בסלון. תוכניתו "הצליחה": כשהמחבלים נכנסו הם חשבו שמדובר בזקן ערירי, ירו בו למוות והמשיכו הלאה. רק לדמיין את הרגע המצמרר שבו גמלה בליבו ההחלטה לעקוד את עצמו על המזבח ולהושיט צווארו לשחיטה. דם תחת דם למען דור ההמשך.
חבר נחל־עוז: "הפועלים אכלו מהיד שלנו ובמקביל הכינו את המוות שלנו. האמנתי בשלום, אבל זה נגמר. את עזה צריך לשטח"
אם טבח שמחת תורה הוא טראומה לאומית, סיפורו של נחל־עוז הוא הטראומה שבתוך הטראומה. זהו היישוב היחיד שעד שעות אחר הצהריים של השבת ההיא לא נורה בו אף כדור אחד של חייל ישראלי. מחבלי הנוח'בה הגיעו, רצחו, אנסו, שרפו, בזזו, ועשו בקיבוץ כבשלהם בלי קרב. אחרי המחבלים באו הבוזזים ולקחו הכול: מקררים, רכבים, צעצועים. קללת "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש" התקיימה בנחל־עוז, אולם בניגוד לקיבוצים כמו בארי וכפר־עזה הם הובלו כצאן לטבח. כמעט ולא נותרו סימני ירי על הקירות. חור כניסה של טיל לאו חלול מתנוסס מעל הכניסה לחדר האוכל של הקיבוץ, עוד כמה סימני ירי מתחתיו, וזהו.
"מפגינים בבאר־שבע, ביום שבת 7.10", קוראת המודעה על הלוח שבפתח חדר האוכל, שריח המוות עוד נודף מבין כתליו. "לצאת מהשטחים ולחזור לעצמנו, זה לא ייגמר עד שנדבר". בתחתית המודעה, בפונט קטן, נוספו המילים: "צפויים שינויים בלוח הזמנים". לו היה זה פריים בסרט, הבמאי היה מוכתר כגאון.
"צה"ל בגד בנו", סח לנו אחד מחברי ההנהלה של קיבוץ הרפאים, שנשאר לפקח על העבודה במפעל נירלט הסמוך. "קשה לנו לראות חיילים במדים עכשיו. נשלחנו על ידי המדינה להפריח את השממה והקמנו פה חברת מופת. החוזה הכי בסיסי בינינו לבין המדינה הופר. המדינה נטשה אותנו, הפקירה אותנו, בגדה בנו". הוא מספר שבשעות הצהריים הגיעו כוחות צבאיים לקרבת הקיבוץ אולם הם נשארו בקרבת מקום, המתינו לתגבור או למישהו שייקח פיקוד, ולא נכנסו פנימה ללחימה. התוצאה, 100 מתוך 400 תושבי הקיבוץ נרצחו או נחטפו.
אגב "שינויים בלוח הזמנים" של השלום המיוחל, הקיבוצניק משתף במשבר הערכי: "נשים כאן היו מסיעות להנאתן חולים מעזה לבתי חולים בישראל. פועלים עזתים שעבדו פה אצלנו קיבלו יחס של בני משפחה. כשהתחיל התמרון כוחות צה"ל גילו במנהרות של חמאס מפות מפורטות של נחל־עוז, כולל שמות המשפחות, חברי כיתת הכוננות, מיקום בית הרבש"ץ והנשקייה, עם הוראות מפורטות איך לרצוח ואיך לשרוף.
"הפועלים אכלו מהיד שלנו ובמקביל הכינו את המוות שלנו. בלי המודיעין שלהם הטבח לא היה מצליח. האמנתי בשלום, אבל זה נגמר. לעולם לא אאמין בחיות האלה שהשחיתו את צלם האנוש. את עזה צריך למחוק ולשטח". באופן מוזר עצוב לי לשמוע אותו. חוץ מהטראומה הנוראית, הסבל, האבל והטירוף שעבר ועובר עליהם, תושבי הקיבוץ נאלצים להתמודד גם עם שבר אידיאולוגי טוטאלי. סיפור החיים שלהם קרס, בכל הרבדים.
על פתח החלון של אחד הבתים השרופים ניצבת חנוכייה חרוכה, מעלה אסוציאציה לחנוכייה שצילמה רחל פוזנר מול בית המפלגה הנאצית. שם מעט מן האור על רקע הרבה מן החושך, ופה החושך שרף את כלי האור.
רב החטיבה הדרומית באוגדת עזה – בחור צעיר שהופקד על פינוי הגופות מנחל־עוז – משחזר את חוויותיו. חמש פעמים הוא סרק את הקיבוץ מקצה לקצה, עם צוות יס"ר (יחידת סריקה) מקצועי של הרבנות. בכל סבב כזה גילה עוד מספר גבוה של גופות. הסבב האחרון היה רק לפני שבועיים, והוא עדיין לא בטוח שהסריקה הסתיימה ואין עוד גופות. התיאור שלו ממחיש את רמת ההשחתה וההתעללות של מחבלי הנוח'בה בנרצחים, עד לרמה שהיה צורך להיעזר בארכאולוגים כדי לזהות חלק מהשרידים.
הסיפור הזה איננו ייחודי לנחל־עוז. עדויות דומות שמענו מכמה רבנים צבאיים. גם אלה מהם שתפסו את עצמם כמי שראו הכול, הבינו במלחמה הזו שהם עוד לא ראו כלום. היקפי ההתעללות וההשחתה היו ברמות שמוח אנושי לא יכול לתפוס. איך מספרים למשפחה שכל מה שנשאר מיקירה הוא טבעת ושריד קטן של עצם?
הימים קשים והמלחמה אוכלת כמו חומצה. קשים מנשוא הקורבנות שאנו נדרשים להקריב לעזה־זל, אשר "מאצילות כוחו יבוא חורב ושיממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והפירוד והחורבן" (רמב"ן, ויקרא ט"ז). א־לוהים היה בורא עולמות ומחריבן, מספר המדרש. לפעמים צריך להחריב עולמות מקולקלים כדי לברוא חדשים. הסיור בעוטף ממחיש את זה: אם לא נחריב עד היסוד את הרוע החמאסי הטהור והמזוקק, לא נגיע לארץ חדשה.
