במהלך אלפיים שנות הסתגלותה לקיום גלותי, הקצתה היהדות המסורתית את רעיון השיבה לארץ המובטחת, שהיהודים התפללו עליו שלוש פעמים ביום, אל עתיד מרוחק ומשיחי. משום כך, כאשר הופיעה הזדמנות ריאלית לשוב ארצה בפועל, התגובה הייתה עמוסה באידאולוגיה. היו כאלה שעבורם רעיון השיבה נתפס כחלק מ"עולם ישן עדי היסוד נחרימה", אחרים זיהו בה את "יסוד כיסא ה׳ בעולם", ולעומתם מי שראו את עצם הניסיון לשוב ארצה כ"מעשה שטן".
כל האידאולוגיות הללו דעכו זה מכבר. ציונים חילונים סוציאליסטים גילו שבהיעדר שורשים תרבותיים עמוקים, הלאומיות אינה אלא שוביניזם, ושאוטופיה סוציאליסטית איננה נראית באופק. ציונים־דתיים התעוררו לכך שהפקדת הדת בידי בירוקרטים היא רעה לדת ורעה למדינה, ושהדרך לגאולה קשה יותר למיפוי משחשבו. חרדים שמו לב שהשטן שהם דמיינו דווקא היטיב להם למדי, ובעל כורחם נעשו ציונים דה־פקטו.
ככלל, מרבית הישראלים סיגלו לעצמם תפיסה פרגמטית למדי של המדינה היהודית שאליה הם שואפים. בקווים גסים, על פי חזון רווח זה, מלבד מילוי פונקציות בסיסיות שכל מדינה אמורה לספק לאזרחיה, על מדינת ישראל להיות מקום שיהודים חשים בו בבית, משוחררים מהצורך להתגונן מפני רדיפות מחד והתבוללות מאידך, כך שהם יכולים לטפח את תרבותם ואת מסורותיהם באופן אורגני. מכך משתמעים שני יסודות: צבר התנאים הבסיסיים לקיומו של בית לאומי – שפה, לוח שנה, סמלים, מדיניות הגירה, הסדרי ביטחון מקיפים, קשר עם יהדות התפוצות; והבטחת חירותם של פרטים ושל קהילות להתפתח על פי דרכם, מבלי כפייה מלמעלה מצד המדינה. עם חופשי בארצנו.
כמובן, יש גם כאלה שאינם שותפים למה שכיניתי "החזון הפרגמטי", מחנה מחנה והאידיאולוגים שלו, אך נראה שחזון זה הולך ונעשה מעין ברירת מחדל יהודית ישראלית.
מסורתנות וניציות
ואולם, בעוד שאידאולוגיות דועכות, שבטים עשויים להתמיד.
את השבט שהתגבש בעקבות הציונות החילונית־סוציאליסטית אכנה "השבט הכחול". שבט זה עודנו בעיקרו חילוני ואטטיסטי (כלומר, מאמין במעורבות רבה של המדינה), ונוטה לקוסמופוליטיות, אליטיזם ויוניות מדינית. רוב הכחולים מזדהים פחות עם מסורת יהודית בעלת שורשים עתיקים, ויותר עם אתוס ישראלי מודרני המבקש להתגבר על פגמיה של המסורת כפי שהם תופסים אותה: אדיקות, פסיביות וחוסר סובלנות. ככל שצברו עושר, נטייתם של הכחולים למדיניות כלכלית סוציאליסטית הפכה להתנגדות כללית לדיכוי, וזאת כאשר עבור רבים מהם התווית "מדוכאים" התגלגלה מפועלי כל העולם אל הפלסטינים, ומשם לנשים וללהט"בים.
עליית דור לוחמי מלחמת "משיב הרוח" תביא לידי מימוש את החזון הפרגמטי והמאחד של המצביע החציוני: מדינה יהודית חזקה ובטוחה
לא יהיה זה מופרך לחשוב עליהם כעל גרסה ישראלית של הכחולים האמריקנים: אנשים הנוטים לחילוניות ולהוטים להפעיל את כוחה של המדינה, והמשוכנעים שברובד עמוק כולם, אפילו אויבים מושבעים, בעצם דומים להם. אולם, בניגוד לאמריקנים, הכחולים הישראלים הם בשר מבשרו של הממסד: הם צמחו מתוך המקבילה הישראלית של ה־WASP, כחולי הדם האמריקנים, ומתוך המערך הצבאי והתעשייתי. הכחולים הישראלים נטלו חלק מכריע בייסוד המדינה, והם עדיין שולטים בדרגים הגבוהים של המוסדות הישראליים הבלתי־נבחרים – זרועות הביטחון, ערוצי התקשורת שאינם פרטיים, מערכת המשפט, האוניברסיטאות הציבוריות, גילדות מקצועיות ואיגודי עובדים. זהו שבט כחול – ולבן.
ישנם שבטים רבים שאינם חלק מהשבט הכחול – רוויזיוניסטים, מזרחים, ציונים־דתיים, חרדים ואחרים – אבל כל אחד מהם נבדל מהכחולים באופנים שונים. הרוויזיוניסטים פחות סוציאליסטיים ויותר ניציים, החרדים דתיים יותר וקוסמופוליטיים פחות, והשבטים הנותרים נבדלים מהם באפיקים אחרים. קבוצות שונות אלו הלכו והתאגדו בשנים האחרונות לכדי שבט אחד, שאותו אכנה השבט האדום – שוב, בהשאלה גסה מהמקבילה האמריקנית. יש לו מכנה משותף של כבוד למסורת ונטייה שמרנית כללית, אך גם טינה כלפי הכחולים. השבט האדום מוגדר על ידי מסורתנות, ניציות, קהילתנות ופופוליזם, אך עודנו ערבוביה של תתי־שבטים, כאשר בשוליים של כל תת־שבט, בעיקר בקרב אלו הנוטים לאליטיזם או מקנאים בו, ישנה תופעה של עריקה אל הכחולים.
אם הכחולים מוטרדים בעיקר מדיכויים של החלשים, האדומים מוטרדים בעיקר מהברבריות של אויבי ישראל. אבל מכיוון שה"חלשים" המעסיקים את הכחולים וה"ברברים" המעסיקים את האדומים הם לעיתים קרובות אותם אנשים ממש, דאגות אלו לא רק נבדלות זו מזו – הן סותרות.
ולבסוף, הכחולים שולטים במוסדות הישראליים, אך האדומים מקימים ממשלות.
עקומת פעמון
אם בעבר החברה הישראלית התחלקה על פני צירים רבים – דת, אתניות, ביטחון, כלכלה, לאומיות, אליטיזם – הרי בעת האחרונה כל אלו החלו להתיישר סביב הציר הכחול־אדום. אבחנה זו מסייעת לנו להבין כמה התפתחויות מהשנים האחרונות.
ראשית, התפלגות החברה הישראלית על הציר המרכזי הזה אינה דיכוטומית אלא עקומת פעמון; רוב האנשים נוטים כלפי המרכז, אך ישנם שוליים ארוכים מכל צד. שנית, בהינתן ציר מרכזי אחד, ניתן לדבר על מצביע חציוני: זה שישנה כמות מצביעים שווה מימינו ומשמאלו. המצביע הזה, או ליתר דיוק נבחר הציבור המייצג אותו, אוחז בכל הקלפים, שכן ביכולתו ליצור קואליציה הן עם מי שמשמאלו הן עם מי שמימינו.
ניעזר במונחים הללו כדי לבחון כמה מגמות עדכניות. מזה כמה שנים שמרכז הפעמון, המצביע החציוני, הולך ומאדים. בנוסף, מרכז הפעמון נהיה גבוה וצר יותר – כלומר, השונות של התפלגות המצביעים הולכת ופוחתת, פועל יוצא מכך שיותר ויותר ישראלים מתייצבים על גרסה כזו או אחרת של החזון הפרגמטי, סמוך למרכז (כאשר בד בבד השוליים הארוכים מייצרים יותר רעש). לבסוף, הן ממשלותיה הנבחרות (האדומות) של ישראל והן מוסדותיה (הכחולים) סובלים מירידה מתמדת ביוקרתם.
המלחמה הנוכחית מאיצה את כל המגמות הללו.
ראשית, הפחד מברבריות, בקרב כלל הישראלים, מתגבר על סלידתם מדיכוי. אם עד עתה הכחולים התייחסו לחלק משכנינו העוינים כאל קורבנות תמימים של הכיבוש הישראלי, והאמינו שאפשר להשקיטם באמצעות שלטון עצמי, קִדמה כלכלית ואמפתיה פטרנליסטית, הרי שכעת הקיץ הקץ על כל זה. מחירי הפציפיזם הנאיבי והתפיסה הלא־גדורה של טבע האדם ניכרים לעיני כול. לא זו אף זו, מתברר שבעבור רבים מבני בריתם כביכול של הכחולים בחו"ל, שימוש בכינוי־גוף שאיננו תקין פוליטית הוא עבירה חמורה יותר מכריתת ראשים ומאונס; האנשים המעודנים ביותר בעולם מוצאים מכנה משותף עם האנשים הברברים ביותר: חיבה ליודופוביה. אין לדעת כמה זמן תתמיד הלמות התופים של הכחולים הישראלים המתפכחים, אך המצביע החציוני ודאי האדים עוד יותר.
שנית, המאבק סביב הרפורמה המשפטית היה מה שמכונה ״סוגיית מספריים״, כלומר נושא המפריד באופן קיצוני בין כחולים ואדומים שבדרך כלל קרובים זה לזה ברצף. אבל אפילו בשיא המאבק רוב הישראלים חפצו בפשרה, והמלחמה הבהירה עשרות מונים כמה גדול הצורך והצמא לאחדות, ולכל הפחות לשיח נורמלי. התיאבון לטהרנות אדומה או כחולה צנח בקרב הציבור. בייחוד אצל הלוחמים, מה שמבדיל בין הכחולים לאדומים נעשה פחות רלוונטי ממה שמשותף להם.
לבסוף, הן הממשלה והן שורה של מוסדות מרכזיים כשלו באופן מדהים בהיעדר תצפית ובחוסר מוכנות לקטסטרופה שהתניעה את המלחמה הזו. כפי שמציינים הכחולים, הממשלה סובלת באורח ניכר מהיעדר מקצועיות כתוצאה מתרבות ג'ובים, מגזריות ושאננות. האדומים מצידם מצביעים על כך שהמטה הכללי של הצבא מסליל זה שנים את מפקדיו הבכירים ביותר לבינוניות, לקונפורמיזם ולקניית שקט זמני, ועל כך שמומחי המשפט האמורים לסייע לצבא בהשגת יעדיו, לעיתים קרובות מדי עשו את ההפך. בניגוד גמור לכך, לא מעט אזרחים רגילים בעלי חוש הישרדות בריא הפגינו מאז ומעולם תפיסה סבירה בהרבה של מצבה של ישראל, ותגובת החברה האזרחית למשבר הנוכחי הייתה יעילה פי כמה מתגובתם של מוסדות המדינה.
לכשתסתיים המלחמה תהיה לישראל הזדמנות להתחיל מחדש. השינויים המשמעותיים ביותר יהיו כנראה תרבותיים, לא פוליטיים, אך כאן אדגיש את ההיבט הפוליטי, הקל יותר לחיזוי. לטוב או למוטב, בבחירות הבאות הממשלה האדומה תוחלף בקואליציה אחרת, שתכלול כמות נכבדה של דם חדש. האתגר המרכזי שיעמוד לפתחה של הקואליציה הזו יהיה בנייה־מחדש של המוסדות הוותיקים של מדינת ישראל, ופריצת דרך עבור דור חדש השבוי פחות בפרדיגמות כחולות עבשות ששלטו במוסדות הללו מזה דורות. כלומר, לא ממשלה אדומה ולא מוסדות כחולים. לא פריבילגיה ולא טינה. עם.
אינני תמים ואינני מהאו״ם. דמוקרטיזציה של המוסדות הלאומיים חשובה מאוד, אבל ייקח זמן לתהליך הזה לעלות על דרך המלך. בידי השולטים הלא־נבחרים במוסדות המדינה נמצאים מנגנונים רבים להנצחה עצמית ולאחיזה בקרנות המזבח. אך אין ספק שבסופו של דבר עלייתו של דור לוחמי מלחמת "משיב הרוח" (כפי שראוי לקרוא לה), תביא לידי מימוש את החזון הפרגמטי והמאחד של המצביע החציוני, הלא הוא התקווה בת שנות אלפיים: מדינה יהודית חזקה ובטוחה, המגינה על חירות הפרט והקהילה מפני כוחה שלה עצמה, ושבה יהודים מטפחים יחד את תרבותם ואת מסורותיהם הייחודיות.
