שני ענפים קריטיים ומרכזיים במשק הישראלי נסמכים בצורה כמעט מוחלטת על פועלים זרים, רובם פלסטינים: בנייה וחקלאות. כאשר פורצת מלחמה, כמו בתקופה הנוכחית, או כשיש התראות ואיומים על התקוממות ביהודה ושומרון, ענף הבנייה סובל מעצירה כמעט מוחלטת. עד ערב שמחת תורה היו בישראל כ־70 אלף פועלים פלסטינים שעבדו בתחום הבניין, ועוד כ־23 אלף פועלים ממדינות אחרות. הגעתם של הפועלים הפלסטינים נבלמה לחלוטין, כ־5,000 מהפועלים הזרים עזבו גם הם, ואחרים כמעט לא מגיעים להחליפם.
בענף החקלאות פעלו לפני המלחמה כ־30 אלף עובדים זרים, מתוכם עזבו כעשרת אלפים עם פרוץ המלחמה. בין עשרת אלפים ל־20 אלף עובדים פלסטינים נכנסים מדי שנה לעבוד בתחום החקלאות בישראל, חלקם לעבודה עונתית. כעת כניסתם לישראל אסורה.
מאז פרוץ המלחמה מתריעים הקבלנים שהבנייה נעצרה. זה קורה אחרי שנה קשה ממילא לעולם הבנייה, עם העלאות הריבית שהביאו לירידה במכירת דירות. ענף החקלאות הוא קטן יחסית, אבל ענף הבנייה בישראל מהווה כ־7% מהתוצר. אם הבעיה שם לא תיפתר, משבר הדיור החמור ממילא צפוי להחריף עוד. אם עד כה מחירי הדיור היו גבוהים משום שהיצע הדיור לא מצליח להדביק את הביקוש הגבוה שגדל בהתמדה, מה תעשה חצי שנה ואולי שנה ואף יותר שבהם כמעט לא יבנו בישראל?
כדאי גם לזכור שבעקבות המלחמה צורכי הבנייה עומדים לעלות: מי יבנה את יישובי חבל עוטף עזה החרבים? מי יבנה מחדש בתים שנהרסו בהתקפות הטילים? ומי יבנה את המרחבים המוגנים והממ"דים שהממשלה מאשרת כעת בסיטונאות ושהביקוש להם מרקיע שחקים? יש גם מי שצופים גל עלייה משמעותי ממדינות שחוות כרגע גל אנטישמיות מטריד ובעייתי, וגם הם יזדקקו לקורת גג במדינת היהודים היחידה.
הלחימה מתנהלת למעלה מחודשיים, ענף הבנייה נעצר לחלוטין, ורק עכשיו מתחילים לחשוב על פתרונות חלופיים שישנו מהיסוד את האופן שבו מדינת ישראל בונה בניינים, גשרים ומנהרות
זהו הרקע הכלכלי לדיון שנערך השבוע בקבינט הכלכלי־חברתי בסוגיית החזרתם של הפועלים הפלסטינים מאזור יו"ש לעבודה. פה אחד החליטו שרי הקבינט הכלכלי־חברתי שלא לאפשר את כניסם של פועלים ערבים תושבי יהודה ושומרון לעבודה בישראל. אבל בישראל הדיון כמעט תמיד, ומסיבות מובנות, נסוב סביב השאלות הביטחוניות. הכנסת פועלים פלסטינים היא איום ישיר על הביטחון בישראל, במיוחד נוכח המצב הנפיץ ביהודה ושומרון על רקע המלחמה בעזה. היקף ההזדהות והתמיכה של ערביי יו"ש בטבח ההמוני שנעשה בשמחת תורה ורצונם לנקום בישראל על פעילות צה"ל ברצועת עזה, עלולים לחזק מאוד את המוטיבציה שלהם לבצע פיגועים בתחומי מדינת ישראל.
בעולם אחר, אולי במדינה נורמלית, שר האוצר היה מתעקש שענף הבנייה עלול לקרוס ללא הפועלים, ושהנזק למשק בעקבות עצירת הבנייה למגורים ובניית תשתיות עלול להיות אבן נגף משמעותית לכלכלה הישראלית בשנים הקרובות, ועל כן יש לאפשר את כניסתם של הפועלים שהענף נסמך עליהם במידה רבה. גורמי הביטחון, לעומת זאת, היו מתעקשים כי אין אפשרות למנוע פיגועים אם מחליטים להכניס פועלים מיהודה ושומרון, ושיש להעמיד את השיקולים הביטחוניים מעל השיקולים הכלכליים.
אבל אצלנו היוצרות הפוכים: בדיון שנערך בקבינט המדיני־ביטחוני היו אלה גורמי הביטחון שתמכו בהחזרת הפועלים הפלסטינים. ראש המל"ל צחי הנגבי הציג את "המציאות הכלכלית של התושבים הפלסטינים", וגורמי הביטחון המליצו להכניס פועלים נשואים והורים לילדים מעל גיל 35. הם טענו שאפשר להתמודד עם הסיכונים הביטחוניים, שהפועלים עובדים בידוק, ושהיותם הורים לילדים הוא ערובה לכך שלא יבצעו פיגועים ויסכנו את חייהם ואת חירותם. גורמים ביטחוניים דיברו על "סיר הלחץ ביהודה ושומרון", הסבירו שכלכלת הרשות הפלסטינית נשענת על הפועלים שעובדים בישראל, וגרסו שהיציאה לעבודה תהיה "גורם מרסן" למצב הנפיץ ביהודה ושומרון.
לעומת זאת, דווקא שר האוצר הוא שסירב בתוקף לאשר כניסת פועלים לישראל, טען ש"ביטחון אזרחי ישראל קודם לכול", והבהיר שגם בתוך תחומי יהודה ושומרון אין להכניס פועלים לתוך היישובים, שכן "אסור להפלות בין דם לדם, וביטחון כל אזרחי ישראל חייב להיות מעל כל שיקול אחר". בצעד חריג, גם בקבינט הביטחוני־מדיני הוחלט לדחות את עמדות מערכת הביטחון והמלצת ראש הממשלה, ולא להכניס פועלים פלסטינים לישראל.
מדובר בסוגיה מורכבת שמערבת שיקולים כלכליים וביטחוניים כבדי משקל, אבל היפוך התפקידים הזה הוא כמעט בלתי נתפס. תארו לעצמכם שבזמן הקורונה משרד האוצר היה מתעקש לסגור את המשק בשל השיקולים הבריאותיים, ואילו משרד הבריאות היה מציע לפתוח הכול משום שהכלכלה לא תעמוד בכך; אז, כזכור, המצב היה הפוך. ואילו כעת, לא רק שמערכת הביטחון שוקלת שיקולים כלכליים בסיטואציה שיש בה סיכון ביטחוני משמעותי לאזרחי ישראל – היא שוקלת את השיקולים הכלכליים של הרשות הפלסטינית ושל תושביה, אפילו לא את אלה של תושבי ישראל. אם רק נשפר את מצבם הכלכלי של ערביי יהודה ושומרון, אומרים בצה"ל ובמערכת הביטחון, אולי הם לא יתקוממו נגדנו.
אלא שבעולם שאחרי 7 באוקטובר, לאחר שהכנסתם של עשרות אלפי פועלים עזתים לישראל לא הביאה שלום ושלווה אלא טבח המוני, ולאחר שמערכת הביטחון הבטיחה שהסכם ימי עם לבנון יחזק את השקט בגבול הצפון, אך עשרות אלפי תושבים באותו גבול נאלצו להתפנות מבתיהם מחשש למתקפה – זה לא ממש משכנע.
משבר שהוא הזדמנות
אבל גם אם השיקולים הביטחוניים ברורים, ולא משנה כרגע מי הציב אותם בראש סדר העדיפויות, הבעיה הכלכלית עודנה קיימת, ומשרד האוצר מאחר מאוד בהתמודדות איתה. מבחינת שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הכנסת פועלים פלסטינים בזמן מלחמה היא צעד שלא יעלה על הדעת, וגם לאחר המלחמה צריך לשקול מחדש את התלות שלנו בהם, מעבר לקו הירוק ובתוכו. לעומת זאת בעבור הקבלנים והחקלאים לא באמת משנה מאיפה יגיעו הפועלים, הם פשוט צריכים להגיע.
"רוב אתרי הבנייה בארץ סגורים לגמרי, ומי שפתוח עובד בהספק של 30 אחוז", אומר אלי אביסרור, יו"ר ארגון קבלנים ומ"מ נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ. "לנו חשובים העובדים, לא משנה מאיפה הם באים. מי שאמור לתת לנו תשובות זה האוצר, שצריך לענות על צורכי המשק. אם יש לו בעיה עם הפלסטינים, הם צריכים לתת אלטרנטיבות. גורמים פה נזק לענף ולכל הכלכלה הישראלית. יש לנו חובות לבנקים בהיקף של 500 מיליארד שקל. אם לא נוכל להחזיר אותם, מה זה יעשה לבנקאות בישראל? הענף שלנו מעסיק אלפי ספקים. אם אנחנו לא עומדים ביעדים שלנו ומסיימים את העבודות מאוחר – אנחנו משלמים קנסות. זה פוגע בעיקר בקבלנים הקטנים והבינוניים".
ניתוק התלות בכלכלה הישראלית עשוי לגרום לפלסטינים לפעול לשיפור חייהם ולפתח אפיקי תעסוקה עצמאיים, וגם המשק הישראלי עשוי לצאת נשכר מהמהלך
בראשית שנות התשעים, עד הסכמי אוסלו, ההתפלגות בענף הבנייה הייתה הפוכה: 90 אלף מהעובדים באו ממדינות שונות, ורק כ־20־30 אלף היו פלסטינים. קבלנים היו מביאים בעצמם עובדים ממדינות מזרח אירופה, כמו רומניה ואחרות, דאגו לצורכיהם והחזירו אותם בסוף הפרויקט. לפי אביסרור, המדינה לחצה להפוך את המצב. במסגרת קונספציית אוסלו היא הקשתה על הבאת עובדים זרים ממקומות אחרים ודחפה להגדלת מספר העובדים הפלסטינים במטרה להיטיב איתם, לשפר את הכלכלה הפלסטינית ואת מצבם האישי של הערבים תושבי יהודה ושומרון. התוצאה: בכל פעם שהסכסוך מתלקח, הענף נעצר.
מי שעומד בתוקף על כך שאפשר להסתדר בלי הפועלים הפלסטינים – ועל כך מסכימים הן שר האוצר, הן שר הכלכלה והן שר השיכון – צריך להציג חלופות ופתרונות. מי יבנה את הבתים והתשתיות בישראל? הלחימה מתנהלת פה כבר למעלה מחודשיים, ענף הבנייה נעצר לחלוטין, ורק עכשיו מתחילים לחשוב על פתרונות חלופיים שישנו מהיסוד את האופן שבו מדינת ישראל בונה בניינים, גשרים ומנהרות. אלה לא שינויים שיכולים לקרות ביום או ביומיים. על פתרונות לבעיה כזו צריך לחשוב אתמול, לא מחר. אך מתברר שבמשרד האוצר התחילו לתת את הדעת על הסוגיה רק כעת.
במרכז השליטה האזרחי במשרד האוצר בראשות טל בסכס, הפרויקטור שהובא לטובת הנושא, עוסקים עכשיו לבקשת שר האוצר גם בנושא המחסור בידיים עובדות. "עלינו מוטלת המשימה להביא פתרונות בנוגע ליבוא עובדים זרים, כדי שלא נסתמך על פועלים פלסטינים", אמר לנו בסכס השבוע. "התחלנו בעבודת מטה מול משרדי הממשלה, איך מייצרים חלופות ואילו פתרונות מביאים לענפי המשק השונים. יש הסתכלות שונה על הטווח המיידי, הבינוני והארוך. כבר בתחילת המלחמה הבינו שיש צורך בידיים עובדות והגדילו את המכסות של העובדים הזרים, אבל פתיחת מכסות מחייבת לעשות את זה בצורה שקולה".
בטווח הבינוני והארוך מדברים במשרד האוצר על קידום טכנולוגיות מתקדמות בעולם הבנייה. טכנולוגיות כאלה יכולות להגדיל את היקף הבנייה עם הרבה פחות ידיים עובדות, וכוללות למשל בנייה של חלקים ניכרים בהרכבה מהירה. אלה טכנולוגיות שנפוצות בארצות הברית למשל ומגדילות מאוד את קצב הבנייה, אך הן מחייבות השקעה ראשונית גדולה של הון. גם בתחום החקלאות אפשר לייעל מאוד את העבודה באמצעות אגרוטק (טכנולוגיה חקלאית מתקדמת), התמקדות בגידולים שדורשים פחות ידיים עובדות, ושימוש במכונות במקום בפועלים. אפיק נוסף שנבדק כעת הוא תמרוץ תעסוקה ישראלית בענפי הבנייה והחקלאות, שהיום הרבה פחות נפוצה. "יש פה הזדמנות היסטורית לעשות שינוי ולייצר מדיניות ממשלתית מקיפה לשילוב עובדים ישראלים", אומר בסכס.
הקבלנים הרבה פחות אופטימיים בנוגע לקליטת עובדים ישראלים. "אנחנו כל הזמן משתדלים אבל לא מצליחים להביא כמויות", אומר אביסרור. "גם להכשיר אותם זה תהליך ארוך, וזה לא תמיד מצליח. ישראלים לא רוצים לעבוד בעבודות רטובות. רוצים להיות מנהלים, לא פועלים. יש עכשיו הרבה עובדים בחל"ת, אבל חל"ת זה משהו זמני. אי אפשר להכשיר עובד ואז שיעזוב".
הזדמנות משמעותית עשויה להגיע מערבים ישראלים. במגזר הערבי יש אוכלוסייה גדולה של צעירים חסרי מעש, שאינם עובדים ואינם לומדים, ולעיתים גולשים לפשיעה או להקצנה דתית וטרור. אם אכן אנו עומדים בפני שוקת שבורה בעולם הבנייה, שתגרום לקבלנים להציע לישראלים – יהודים או ערבים – עבודה בשכר גבוה יותר, עשויה לצמוח מכך תועלת חברתית וכלכלית. אגב, כלכלנים מעריכים שהדבר לא יעלה באופן ניכר את מחירי הדירות, משום שעלויות הבנייה הן רק כשליש ממחירה הסופי של דירה.
ואולם סביר יותר להניח שעם תום המלחמה תחזור לשלוט בכיפה התפיסה הישנה, שנוטה להתמיד גם נוכח משברים, מלחמות ואירועים קשים. צה"ל והמערכת הביטחונית ימשיכו לדחוף לשיפור חיי הפלסטינים כערובה לכאורה לשמירה על שקט, אף כי אין ראיות ברורות שזהו כלי אפקטיבי להרגעת הטרור.
כרגע הכלכלה הפלסטינית נסמכת על שני אדנים מרכזיים: כספי סיוע ממדינות וארגונים בעולם, ועבודה בישראל. אולי אם אלה – אחד מהם או שניהם – ייפסקו בצורה ברורה וחד־משמעית, זה יגרום לפלסטינים לפעול לשיפור חייהם ולפתח אפיקי תעסוקה וכלכלה עצמאיים. ענפי הבנייה והחקלאות הישראלית יחדלו מלהסתמך על כוח עבודה זר וזול שגם אינו יציב בהגדרה, ואולי יעדיפו לשלם יותר עבור כוח עבודה מקומי או להשקיע הון בטכנולוגיות חדשות. אם במשרד האוצר רוצים, מסיבות כלכליות, ביטחוניות או אידיאולוגיות, לצמצם את התלות של ענפים מסוימים בכלכלה הישראלית בפועלים פלסטינים, שינוי סדרי העולם צריך לקרות עכשיו.
