היא למדה לשנוא מלונות בקיץ 2005 בואכה חורף 2006. שמונה חודשים אי אז, מי יודע כמה מחכה להם היום. רק התחלנו. באותו לילה אפל וקיצי הם בכלל הגיעו לאחת האולפנות באזור השרון, אחרי עצירה קורעת לב ועין בכותל המערבי. קרובי משפחה מרחבי הארץ באו לקבל את פניהם, מחבקים ובוכים ואז נפרדים. מותירים אותם – "המפונים" של 2005 – לנפשם ולאבלם. מדי פעם מישהו בא לבקר, והגיעו גם משלוחי תרומות של כל מיני אנשים טובים, כולם־כולם בגוונים שונים של כתום. היום באים מכל המגזרים. ויש עוגות ויש בגדים ויש אירועי תרבות לטובת הילדים. אבל גם היום אין בית. אין פינת אוכל ואין כיריים פנויות למתכונים משפחתיים. שום קיבה ולחמז'ין, רק הגליה מקומית שעוברת מאם לבת, מאב לבן.
היא הסתובבה אז בחולצה כתומה קרועה, שבתום שבעה ימים כובסה בכיור האולפנה ההיא ונלבשה מחדש; יום אחרי יום לאורך כל תקופת העיכול וההשלמה שמעולם לא הושלמה. לא המדינה הביאה אותם לפנימייה ההיא. אין לה מושג איך הגיעו ומי דאג שיהיה להם איפה לשים ראש. הממשלה שיזמה ודחפה ופינתה אותם מהבית, לא הייתה טרודה במציאת פתרון מיידי למגורשים, בוודאי לא בשאלת מגורי הקבע. לקח זמן, אבל בסוף הם עברו לאיזה מלון באשקלון שיצא מכלל שימוש זמן רב קודם לכן. קצת יותר קרוב הביתה, קצת יותר מתסכל. מי היה מאמין שיתגעגעו למטלות המטבח ולניקיונות הבית. מי חשב שיתחננו לארח את ליל הסדר המשפחתי בביתם, ברגע שהקראווילה תוכשר סוף־סוף למגורים. שמונה חודשים בלי בית, ופתאום יכלו לבשל בעצמם, לאפות לפי הטעם; לקנות רהיט ולסדר חפצים כרצונם. אחר כך באו טקסי הזיכרון לגוש וליישוב ולבית, ועברה שנה ועוד אחת. את הבית אשר חרב החליף הבית שהיא והוא בנו ביחד, בשיתוף של שני מגורשים שאנשים אמרו להם שהם כולה עוברים דירה.
עכשיו הם כאן במלון, עם הקטנים, עם שכנים שלא ידעו התנתקות. שוב רק עוברים דירה. לגמרי אחרת, ובכל זאת כל כך דומה וכואב ואכזר. היא פותחת לרגע את הטלוויזיה. מישהי ממלון אחר כועסת שם שהממשלה עוד לא מצאה מענה הולם למפונים. שעברו כבר חודשיים, ופתרונות הדיור החלופי עבור הקהילות של מערב הנגב טרם קמו והיו לשכונה. זה מפני שאנחנו מהשמאל, היא אומרת. מפני שאנחנו לא מתומכי הממשלה. והיא צופה באישה המתוסכלת שבטלוויזיה, ונאנחת. עברו חודשיים והקראווילות לא מוכנות, אה. עברו רק חודשיים, ומי יודע כמה עוד. היא הרי למודת ניסיון, היא יודעת. וזה לא שב־2005 הכול קרה בהפתעה, ונדרשו לפנות אותם בבהלה. זה לא שהיה דחוף לגרש מהגוש בלי שיהיה לאן. שמונה חודשים בפנימיות ובמלונות. בלי סיבה, בלי שהייתה הפתעה.
אבל עזבו, היא בכלל לא רצתה לדבר על זה, וגם עכשיו היא מעלימה שם, מסרבת לומר את הדברים למצלמה כלשהי. היא מבקשת שנעביר את מה שהיא אומרת, אבל בלי מרמור־יתר ובלי תוכחה. כבר חודשיים שזה לא הזמן לבוא חשבון, וזה לא לעניין לומר מילה. אבל היא גם חלק מהגלות הזאת, היא גם חלק מאותה תלישות איומה. לא נעים לה להודות כמה זה מזכיר, ולא טוב לדבר על כמה זה מתסכל. והרי היא עצמה וההיא מהטלוויזיה דואגות עכשיו ביחד לצלקות הלב של הילדים, לרגרסיה ההתפתחותית שלהם; לביטחון האישי והקהילתי שהתערער קשות, ליקיריהן שבקרב, לעתיד הלא ידוע, הלא מפוענח. ומצד שני, כבד לה ככה חודשיים לשתוק. כי היה לה כל כך הרבה להגיד, והיא שתקה. ואיך זה שאחרים מדברים? איך זה שהם כל כך מסתכסכים? ולה הרי לא תהיה קהילת קראווילות להתפנות אליה, רק החלטה קשה ומאתגרת אם לשוב לעיר המוכה והיפהפייה שלה.
ושלא תבינו לא נכון, היא לא שופטת. היא מכירה את התחושה. את עומק השבר הנלווה להרגשה שהמדינה הפקירה ובגדה. הצער הזה קורע אותה כשהיא רואה את אלה שאין להם לאן לחזור. כי מי כמוה מבינה. והיא מצטערת יותר ממה שאתם יכולים לדמיין, כי היא יודעת את מה שהם עדיין לא יודעים. היא יודעת מה זה יעשה לנוער שלהם ולקהילה. היא יודעת איך זה יאתגר את הזוגיות של חלקם וגם את האמונה. היא יודעת, היא מבינה. ויותר משהיא מבינה, היא לא משלימה. כי איך זה ייתכן פעם שנייה. איך היא שוב כאן, גולה מביתה לתוך אפלת העתיד הלא ידוע שיאפשר או לא יאפשר לשוב לביתה. ממתינה בכיסופים לבית, בלי לדעת לאיזה בית היא מחכה – זה שעזבה בשדרות, או ההוא שהמרקם הבסיסי שלו כבר לא קיים. והרי את אותו בית אולי אפשר יהיה לבנות אבל אי אפשר יהיה להשיב את הנעורים שבאו פתע אל סופם, שעה שהיא הוריה ואחיה פונו בצד אחד של היישוב, והאיש שלה ואחיו והוריו בצד האחר. האיש שלה שהיה אז נער, והיא שהייתה נערה מבולבלת, כואבת, ועדיין מצפה.
ועכשיו צריך לרדת ללובי, כי יש ליצן לילדים ויש סופגניות שמישהו תרם ויש חנוכייה שאסור להדליק בחדרים כי מסוכן. והרי ראינו כבר מספיק אש ועשן, אז נא להקפיד, בבקשה. והיא שוב מדליקה נרות חנוכה במלון. כמו בימים ההם, בזמן הכבד הזה. וכשיש אזעקות אפילו כאן, במלון, היא קצת הולכת לאיבוד בין זיכרונות הפצמ"רים של קטיף לרקטות של שדרות, והדז'ה־וו הזה עושה לה סחרחורת ובחילה. שיואו, כמה שהיא שונאת מלונות. איך אנשים באים לפה מרצון, משלמים על דוחק ומטבח תעשייתי וקוראים לזה חופשה. אולי יום אחד גם היא תלמד לנוח פה, לבוא להתאוורר ולא מפחד, ולא מחרדה. אולי היא תפגוש בברכה את ההיא מהטלוויזיה ושתיהן יספרו את דברי הימים ההם, הללו, וירגישו לרגע שלווה.
