"גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק. כנראה שאשב ליד סבא ונשלים קצת פערים, כל אחד יספר על החוויות שלו ומה השתנה בין מלחמה למלחמה. אולי גם נדבר קצת פוליטיקה, נשאל אותו מה דעתו".
ילד בן 22, לוחם, בן אדם, מענטש, מכבי.
חבר טוב שלח לי את המכתב האחרון של לירון שניר הי"ד, שכתב רגע לפני שנכנס לעזה. נמצאת בו גם הפסקה הבאה:
"אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו, לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום. להיות טובים ולעשות טוב".
ילד בן 25, לוחם, בן אדם, מענטש, מכבי.
באחת הנסיעות בדרך הביתה מהרדיו, שמעתי את אביו של גדעון אילני הי"ד מספר עליו. הוא גילה לי, שאם יש לך 6 ילדים אתה פטור ממילואים. אחרי שגדעון שהיה רגע לפני דוקטורט גייס את עצמו, סיפר האב שהתקשר אליו והזכיר לו שהוא פטור. גדעון אמר לו שוויתר על הפטור. אבל מה עם אסתר שתישאר לבד עם הילדים שאל האב. "היא הסכימה" ענה גדעון.
אבא בן 35, לוחם, בן אדם, מענטש, מכבי.
"לא תנצחו אותי", אמרה יסכה. "לא מהר, לא לאט, לא בגלגול הזה ולא באלף הבאים אחריו. לא תוכלו לְנָצֵחַ ולא תוכלו לַנֶצָח של בני עמי. לא תוכלו לאור שעוד ייצא מירושלים"
כשחניתי ליד הבית פתאום קפץ עלי מישהו מאיזה אוטו, בחור בן חמישים בערך עם קוקו. "מה קורה זמרי?" אתה יודע, מלמלתי. מי אתה? אני איציק הוא אמר. "הייתי לוחם שנים, עכשיו הבן שלי בעזה". גלגלנו שיחה והוא ביקש ממני להזכיר את ההורים. "אני כבר חודשיים עם כדורי שינה, רק ככה אני מצליח להירדם. דברו עלינו, על מיליון הורים שלא מצליחים לישון, אבל אל תזכיר את הבן שלי בטלוויזיה. הוא יתפדח" הוסיף. חיבקתי אותו, והבטחתי לו שאזכיר.
איציק, אבא בן 50, בן אדם, דואג, מכבי.
בערב בפטריוטים הראו באיזה שלב קטע שהתפספס מהלווייתו של פדיה מרק הי"ד. יסכה, גיסתו אמרה כך:
"לכם, חמאס, אני אומרת: לא תנצחו אותי. לא מהר, לא לאט, לא בגלגול הזה ולא באלף הבאים אחריו. לא תוכלו לְנָצֵחַ ולא תוכלו לַנֶצָח של בני עמי, של הבטחת אלוקיי. לא תוכלו לאור שעוד ייצא מירושלים ויאיר לעולם כולו".
יסכה, אמיצה, מחזקת, מכבית.
לסבא שמואל לא היו
למחרת שלח לי חבר יקר ששמו שמור במערכת מטעמי נאחס ועושה דברים מדהימים עכשיו בלחימה בעזה, הודעה בה הוא מבקש ממני להתפלל על חתנו לעתיד. שאלתי באימה אם קרה לו משהו. "הוא בסדר גמור, ברוך השם. אני פונה אליך כי ארוסתו, הבת שלי, עסוקה בלעזור לחברה טובה שלה שהתאלמנה במלחמה", והוא מבקש מאנשים שהוא אוהב להתפלל לשלומו של ארוסה לעתיד. אמרתי לו שאני מניח תפילין לא בקביעות ומשלים מניין בבית הכנסת של אלון החבדניק מדי פעם. הוא אמר לי שתפילין מדי פעם והשלמת מניין זה בדיוק התפילות שהוא צריך עכשיו.
שם שמור מטעמי נאחס, אבא דואג, לבת דואגת, לחתן לוחם. מכבים.
זה החנוכה העצוב הכי שמח שהיה לי, או להפך. יש חגים שהם פייבוריטים יותר גדולים שלי, אבל הפעם הייתי כל כולי בתוך החג. כל ערב באדיקות מדליק עם הילדים נרות, שרים יחד, דופק סופגניות כאילו אין כרס, גם על לביבות לא מרחם. משחק איתם בסביבונים, מספר להם על מכבים, שר גם את הנרות הללו וגם את מעוז צור. אם למכבים של דורנו חשוב כל כך לפרסם את הנס בוואטסאפ כשהם בג'באליה וחאן יונס, מי אני שאקח חג יהודי כמובן מאליו ברמת־גן.
כמו בכל חנוכה נזכרתי באבא שלי שהיה לוקח אותנו לחלק סופגניות במוסד הסיעודי בו גר אבא שלו שמואל, עם המספר על היד והמוח שקרס מזוועות השואה. לסבא שמואל לא היו את גדעון, ובן, ויסכה ואיציק וגדודים של מכבים שמוכנים להסתער כדי להגן עליו. לנו יש. ועל זה, עם כל העצב שבדבר – צריך לשמוח, ולהכיר תודה, ולהיות ראויים.
בגלל שהאירוע של שבעה באוקטובר מרגיש לי תמיד כל כך תנ"כי, מאלה שלו היו קורים לפני שלושת אלפים שנה היו מוצאים את עצמם בספר הספרים עם איזה "חרון אפו" מוצמד אליהם, גם החגים מרגישים פתאום ממשיים יותר. שמחת תורה השתנה לתמיד, את יום כיפור כבר שינו לנו, ועכשיו, לראשונה בארבעים ומשהו שנותיי, אני מודע פתאום לאיך זה לחיות בדור של מכבים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
