1. השכר הריאלי עולה
העיתונות הכלכלית מפוצצת קביעות על "שחיקת השכר" או "קיפאון בשכר הריאלי", אבל האמת היא שהוא דווקא עולה יפה בעשור האחרון. רגע, מה זה לעזאזל "ריאלי"? המשכורות יכולות לעלות אבל גם המחירים כל הזמן עולים, בטח בתקופת אינפלציה, אז מה שחשוב הוא לא הסכום הסתמי שבו עלה השכר, אלא כמה הוא עלה בניכוי העלייה של מדד המחירים. כלומר, כיצד השינוי במשכורת החודשית משפיע על היכולת שלנו לקנות יותר דברים. או בשפה של כלכלנים: השכר הריאלי.
על פי הודעת הלמ"ס האחרונה, השכר הממוצע למשרת שכיר בחודש ספטמבר עמד על 11,047 שקלים, עלייה של 1.7% בשנה. בספמטבר 2013 הוא היה 8,603 שקלים. אפשר לראות איך הקורונה פגעה בשכר הממוצע, אבל כמו בשאר הפרמטרים, ישראל של טרום שמחת־תורה הייתה במגמת התאוששות מדהימה וחזרה לעליות. במילים פשוטות: המשכורת שלנו עלתה בעשור האחרון, ואיתה רמת החיים הממוצעת.
זה השלב שבו בדרך כלל קופצים המגיבים המקצועיים ומזכירים שהשכר הממוצע מושפע מאוד ממה שקורה אצל העשירים. ההייטקיסטים, למשל, מקפיצים את הממוצע למעלה, אבל זה לא אומר שהעובד הרגיל במשק נהנה מעליית שכר. הנתון הרלוונטי, מסבירים, הוא בכלל השכר החציוני.
2. השכר החציוני עולה אפילו יותר
בחמש השנים האחרונות טיפס השכר החציוני ב־13.5 אחוזים, מהר יותר מהשכר הממוצע. מהו שכר "חציוני"? זהו גובה המשכורת שמחצית מהעובדים משתכרים פחות ממנה, ומחצית משתכרים יותר ממנה. החשיבות של הנתון הזה היא שבשונה מהממוצע, הוא לא "נמשך" כלפי מעלה או מטה בגלל מקרי קיצון. מדינה שיש בה עשירון עליון מאוד עשיר ושאר האנשים סובלים מחרפת רעב, או שיש בה עשירון תחתון שחי בימי הביניים, במנותק מכל השאר, עשויה להציג נתוני שכר ממוצע לא רעים, אבל הם לא באמת ייתנו לנו מושג על מצבו של העובד הממוצע. העובדה שבישראל השכר החציוני והשכר הממוצע נטו מתקרבים זה לזה, מלמדת שהצמיחה בשכר הגיעה לכל רמות ההכנסה, ולא רק אצל העשירים. בתקופת הקורונה היו פיטורים בעיקר של עובדים חלשים, מה שהשפיע באופן אירוני על המדד כלפי מעלה, אבל גם אחרי ההתאוששות, המגמה המבורכת נמשכה. אבל רגע, ישיבו הקוטרים, הקצב של עליית השכר אצלנו איטי מדי לעומת מדינות אחרות. ובכן, צריך לדבר על שיעור התעסוקה.
3. שיעור התעסוקה עולה
כולם יודעים לדקלם שהאבטלה בישראל נמוכה מאוד בשני העשורים האחרונים. גם זה גרף שחטף "ברך" בתקופת הקורונה, אבל התאזן יפה אחר כך. הרפורמות הכלכליות של תחילת שנות האלפיים דחפו מאות אלפים להצטרף לשוק העבודה והעלו יפה את שיעור המועסקים מכלל האוכלוסייה. לצמיחה היפה הזאת יש מחיר: המצטרפים החדשים לשוק העבודה נכנסו אליו מלמטה, מבחינת השכר. אלה לרוב עובדים במשרות בעלות הכנסה נמוכה, נטולי השכלה אקדמית או הכשרה וניסיון מקצועי. זהו תהליך מבורך, אבל הוא גם מייצר אפקט מסוים בגרף של השכר. המשמעות היא שהמצטרפים החדשים מושכים כלפי מטה את הממוצע והחציון של המשכורות, ובלעדיהם היינו רואים עלייה מהירה הרבה יותר בשכר. התקווה היא שציבורים גדולים ימשיכו להצטרף לשוק העבודה, ובעיקר – להעניק לילדיהם כלים להשתתפות איכותית בעתיד שמניבה שכר גבוה יותר. עד אז, "ניאלץ" להסתפק בקצב צמיחה קצת איטי יותר של השכר הממוצע. שאלו יהיו הצרות שלנו.
4. תקציב הבריאות עולה
עוד מיתוס שמושמע שוב ושוב מדבר על "הרעבה" או "ייבוש תקציבי" של מערכת הבריאות. המונח הזה הפך למושכלת־יסוד עבור פוליטיקאים, עיתונאים ואינטרסנטים מתחום הבריאות, שמפמפמים אותו ללא הרף כדי לדרוש עוד תקציבים. יש איתו רק בעיה אחת: הוא פשוט לא נכון. תסתכלו בשתי העוגות שאפתה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: אחת משנת 2009, במקרה גם שנת עליית הליכוד לשלטון, והשנייה מהשנה שעברה. הנתח הממשלתי של המימון מתקציב המדינה ומס בריאות עלה מ־57% ל־65%, בעוד המימון הפרטי דווקא יורד.
האמת היא שבעשור האחרון התקציב שמקצה מדינת ישראל למערכת הבריאות עלה בכל פרמטר: במספרים מוחלטים, באחוזים, בהשוואה לתחומים אחרים, וכאחוז מהתוצר הלאומי. זה כמובן לא אומר שהמצב במערכת הבריאות מושלם, או שאין המתנה של חודשים ארוכים, חוסרים תקציביים לבתי חולים, מחלקות לבריאות הנפש, קופות חולים או מתמחים. ודאי שיש. חשוב גם לזכור שבהשוואה למדינות אחרות אוכלוסיית ישראל צעירה מאוד, כזו שדורשת פחות משאבי בריאות, מה שגורר פער בהשקעה הלאומית בבריאות לעומת מדינות אחרות.
תקצוב מערכת הבריאות הוא עניין מורכב, וכדאי ואף רצוי להתווכח לאן בדיוק כדאי להזרים את הכסף, והאם משרד הבריאות עושה את זה בצורה מיטבית. בהסתכלות רחבה יותר: אזרחי ישראל נהנים מבריאות אובייקטיבית טובה, תוחלת חיים מהגבוהות בעולם, סל בריאות רחב ותמותת תינוקות נמוכה. גם תושבי מחוז הדרום, המחוז עם תוחלת החיים הנמוכה בישראל, נמצאים במצב טוב יותר מאזרחיהן של לא מעט מדינות עשירות. ובכל זאת, השירות שאנחנו מקבלים ממערכת הבריאות לא משהו, והוא נמצא בירידה. המערכת אצלנו נחשבת "יעילה" בעולם. רוצה לומר, מספקת תוצאות טובות עם משאבים מעטים, שכן ההוצאה הלאומית לבריאות נמוכה יחסית למדינות מפותחות, למרות ההשקעה הציבורית הצומחת.
למה היא לא מניבה שירות טוב יותר או מחירים זולים יותר? נושא קריטי לדיון. לפי דו"ח של ה־OECD שיצא ממש בחודש שעבר, ישראל הגיעה למקום השלישי בין המדינות ביוקר הבריאות, מה שאנחנו לא תמיד מרגישים מכיוון שרוב ההוצאה נעשית דרך המיסים, בעוד שבהוצאה הריאלית לנפש – הסכום שמושקע בכל אזרח בקיזוז עלויות התרופות והרופאים – אנחנו במקום האחרון במדינות המפותחות.
לאן הולך הכסף? לפי משרד הבריאות, 70% מהוצאות בתי החולים וקופות חולים הן על שכר. שכר הרופאים בישראל הוא החמישי בגובהו בעולם המפותח, וקצב הכשרת הרופאים במקום האחרון. בקיצור, יש המון בעיות שדורשות פתרון בסוגיית תקצוב מערכת הבריאות. אבל בפעם הבאה שתשמעו מישהו שטוען שהייתה "הרעבה", תמליצו לו להציץ בנתונים. שלל גרפים מאירי עיניים מראים כולם את אותה מגמה – כלפי מעלה.
5. אי־השוויון יורד
המדד המקובל לאי־שוויון נקרא מדד ג'יני, והוא מציג תוצאות בין 0 (שוויון מוחלט, כל האזרחים מרוויחים את אותו סכום) ובין 1 (אי־שוויון מוחלט, כל ההכנסות מגיעות לאדם יחיד). בפועל, אף מדינה בעולם לא נמצאת במקרי הקיצון האלה, וכולן נמצאות איפשהו על הסקאלה, כאשר קרבה יחסית לציון נמוך מבטאת לכאורה חברה שוויונית יותר. להלן החדשות: מדד ג'יני בישראל נמצא במגמת ירידה מאז 2006. במדינה שיש בה אוכלוסיות הולכות וגדלות שפונות לעוני מבחירה, זה הישג מרשים. עם יד על הלב, כמה פעמים בכלל שמעתם את העובדה הזאת בכלי התקשורת?
יש עם המדד הזה אינספור בעיות, בעיקר משום שהוא מודד הכנסה חודשית ותו לא, וכדאי תמיד לקחת אותו עם גרגר נכבד של מלח, אבל ברבות השנים הוא הפך לנפוץ ביותר ולפרמטר המקובל כשמדברים על אי־שוויון בתוך מדינות. אפשר כמובן לפתח גם דיון ערכי על צמצום אי־שוויון ועד כמה הוא צריך להיות יעד מרכזי, לעומת השאיפה להעלות את רמת החיים לחברה בכללותה בלי להתמקד בפערים דווקא. חשוב לציין גם שבהשוואה בינלאומית אי־השוויון בישראל אכן גבוה יותר מבמדינות אחרות. אבל אני מזכיר שוב לשם מה התכנסנו: לתאר מגמות חיוביות של "מוסיף והולך" בכלכלה שלנו. ובכן, בתקופה האחרונה אי־השוויון אצלנו פוחת והולך.
6. העוני פוחת
לפני כשנה הקדשנו כאן טור שלם לשאלה המורכבת כיצד מודדים עוני. כמו במקרה של אי־השוויון, גם כאן יש ויכוח מקצועי וערכי בשאלה היכן להתמקד כאשר אנו באים לבדוק את שיעורי העוני, כאשר כולם מסכימים כמובן עם הצורך לצמצם את העוני כמה שיותר. הגרף שלפניכם, פרי עבודתם של תום שדה ועידן ארץ, מתאר עוני אבסולוטי בישראל, והוא בירידה מבורכת.
הם לקחו את סקרי הוצאות משקי הבית של הלמ"ס, וחילקו את העניים לשלוש רמות המבוססות על הכפלת מדדי העוני של הבנק העולמי. כך, הם הגדירו כ"נזקקים", "עניים" ו"קשי יכולת" את מי שההוצאה שלהם לנפש תקנית נמוכה מ־1,500, 3,000 ו־4,500 שקלים, בהתאמה. המדד של שדה וארץ מאפשר לראות כיצד העוני האבסולוטי של משקי הבית הישראליים עלה בשנות האינתיפאדה השנייה, והחל להצטמצם בשיעורים ניכרים משנת 2003. החדשות הטובות: הרף התחתון ביותר, "נזקקים", בוטל משום ששיעורו בישראל נשאר כמעט אפסי במשך 20 שנה.
לעומת זאת, מדד העוני היחסי של הביטוח הלאומי מדווח כבר עשור על כ־22% מהנפשות בישראל כעניות, בלי שינויים גדולים. לא איכנס כאן מחדש לפירוט מדוע הוא נראה לי פחות רלוונטי, נזכיר רק ששיטת המדידה של הביטוח הלאומי מביאה לאבסורדים כמו ירידה בהיקפי העוני דווקא במהלך משבר הקורונה. אחרים, כמו ד"ר אסף צימרינג, הציגו אפשרות למדד עוני יחסי הגיוני יותר, אך גם לפיו נרשמה הצטמצמות בממדי העוני ברוב העשור האחרון.
7. השתלבות נשים ערביות בתעסוקה ובאקדמיה
נשים ערביות הן הקבוצה שמשתתפת הכי מעט בתעסוקה – בקושי 42% מהן רשומות כעובדות. זה מצב קשה, אבל המגמה היא מה שחשוב, והיא טסה בכיוון חיובי מאוד. בתחילת שנות האלפיים רק חמישית מהערביות עבדו, נתון שהוכפל תוך שני עשורים. במקביל הן גם זורמות להשכלה גבוהה בקצב מטאורי. מספר הסטודנטיות מהמגזר הערבי שילש את עצמו בשנים האחרונות, וכיום שליש מבנות השלושים עברו באקדמיה, לעומת רק 7% לפני עשרים שנה. גם אלה שאינן עושות תואר הכפילו את כוחן בשוק העבודה. הדור הצעיר של הערביות מתקרב לשיעורי התעסוקה במגזר היהודי בגיל מקביל, ומשפיע גם על דור האימהות שמצטרפות בשנים האחרונות לשוק העבודה גם אחרי גיל חמישים, שנחשב מחסום כמעט בלתי עביר אצל יהודיות.
זה כמובן קל יותר להראות הכפלות מרשימות כשהמספרים קטנים מלכתחילה, אבל התהליך שעובר על נשים ערביות הוא מבורך, ולא נראה שהמגמה תשתנה בעשורים הבאים. המגזר הכי בעייתי במדינה מבחינה תעסוקתית נמצא במסלול המהיר לצאת מזה, וכל ישראלי שהכלכלה חשובה לו צריך לברך על כך.
8. הפריון עולה,ולא רק בהייטק
אם יש משפט שהופיע כמעט בכל דו"ח כלכלי על ישראל עוד מימי יצחק מודעי כשר האוצר, הוא על פריון העבודה הנמוך. במשך שנים מדברים כאן על הפער שפתח העובד הישראלי, לרעה, מול מקביליו במדינות המפותחות, מה שגורם לישראלי הממוצע לעבוד הרבה יותר שעות מהם, ולסיים את החודש עם רווחה כלכלית נמוכה משמעותית מזו של מדינה מערבית. החדשות הרעות: עוד לא יצאנו מזה. החדשות הטובות: הבלוק נסדק.
לפי דו"ח בנק ישראל האחרון, בחמש השנים האחרונות צמצמנו את הפער בפריון העבודה מול ממוצע ה־OECD ל־6% בלבד. מבט מעמיק מגלה את החדשות הטובות באמת: זה לא רק ההייטק. חוץ מהסטארטאפיסטים, משכו את הפריון למעלה גם עובדי הבנקים, הסוחרים הסיטונאיים, הקמעונאים, חברות הסלולר והמחקר המדעי. התרגלנו לתיאור של משק די מקרטע עם דובדבן הייטק בקצהו, אך התמונה הזאת מבשרת אולי עתיד מאוזן יותר: שווקים שנפתחו לתחרות מהעולם אילצו את עצמם להתייעל טכנולוגית, והחלו לסגור את הפערים. 
