נתניהו לא ילך אחרי המלחמה. לא הביתה, גם לא לבחירות בזק. ככל שזה תלוי בראש הממשלה, המחדל הגדול בתולדות ישראל אינו סיבה מספקת למהר ולשמוע את דברו של הציבור. להפך, צריך זמן. את חשבון הנפש הוא דורש לדחות עד אחרי המלחמה, אבל את הקמפיין הוא מנהל כבר עכשיו, ובגלגול עיניים מרהיב: גם עושים פוליטיקה בזמן מלחמה וגם זועמים על מי שמדבר על כך שהם עושים פוליטיקה.
השבוע זה כבר נאמר בגלוי בליכוד: הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא בחירות. הנימוק: למנוע מלחמת אחים. אלא שדווקא בחירות לא ירחיבו את הקרע בעם, הקיים ממילא, אלא יאפשרו מערכה קצרה והכרעה דמוקרטית. אכן הממשלה הנבחרת זכתה לאמון לפני שנה בלבד, אבל מה שהתרחש מאז מחייב חזרה אל הבוחר. זה לא אירוע שמאפשר דחייה של עוד שלוש שנים. אם הקואליציה תיאחז ברוב הפרלמנטרי שלה למרות השיא השלילי שהיא רושמת בסקרי דעת הקהל, אי האמון יתפוצץ ברחובות. המחאה על הרפורמה המשפטית תחוויר לעומת זעם המילואימניקים, ההורים השכולים, בני משפחות החטופים, ושאר האזרחים שאיבדו את הביטחון.
נתניהו מזהה את הפער בין התזוזה ימינה בדעת הקהל, ובין השפל חסר התקדים בתמיכה בקואליציה שלו. במהלך השנים הוא הצליח להלחים בין הימין לבינו, אך אירועי 7 באוקטובר הפרידו בין השניים: הוכח שאפשר להיות ימני ולא לתמוך בנתניהו, וגם שהתמיכה האוטומטית במדיניות נתניהו באה לא פעם על חשבון האידיאולוגיה של הימין. כמי שידע לנסח היטב את גבולות השבט, הוא היחיד שהצליח לשכנע את הימין להסכים למדיניות מזוודות הכסף לחמאס, להכלה בלתי פוסקת, למילים חזקות ולביצועים חלשים. כדי לבצע הלחמה מחדש בין המותג הקורס שלו ובין הנדידה הרעיונית ימינה, ראש הממשלה יצא עכשיו לתוכנית שלבים כדי ללכד את המחנה שוב מאחוריו: הצעד הראשון הוא קמפיין המדינה הפלסטינית. יאיר לפיד אמנם חזר בו במהרה מהרעיון הנמהר למסור את עזה לרש"פ, אבל נתניהו זיהה את הניואנס ונתלה בו היטב.
לא במקרה נשלפה ההשוואה לאוסלו, שלא ברור כיצד היא מנקה את נתניהו. אוסלו הוא אכן החטא הקדמון, שנתניהו כראש ממשלה לא ביטל אלא המשיך בו, בפגישותיו עם ערפאת, בהסכמי וואי ובמסירת חברון. אבל גם אם נשכח לרגע את אותו פרק היסטורי ונישאר רק עם התנגדותו לאוסלו כמנהיג האופוזיציה, קשה להבין כיצד אותה טעות מרה בת שלושים שנה מלבינה או ממזערת את היקף המחדל במשמרת שלו. כיצד היא מסירה את הנטל ממי שכיהן כאן יותר מכל ראש ממשלה אחר, זה שעיצב את המדיניות והקונספציות, את ההתמכרות לשקט על פני הכרעה ואת הדחיינות האינסופית, מי שהבטיח להטות את הספינה אבל פעל הפוך?
נתניהו מקווה שטראומת אוסלו תלכד את הימין שוב, סביבו, כדי למנוע את חידוש החתירה למדינה פלסטינית. אלא שהפערים בשאלת היום שאחרי כמעט לא קיימים: לכל הטוענים להנהגה – מנתניהו, בנט ויוסי כהן ועד גנץ ולפיד – ברור שישראל תידרש לשלוט ביטחונית בעזה בעתיד הנראה לעין. כמובן, בניגוד לסמוטריץ' אין להם שאיפות להתיישב מחדש בשטח הרצועה. יש ביניהם גם קונצנזוס על כך שישראל לא מעוניינת בשליטה אזרחית ביותר משני מיליון פלסטינים, במימון השיקום של ערי הרצועה ובפינוי הזבל שלהן. הדיון הוא על ההרכב הבינלאומי שיאות לקחת את המשימה: סעודיה, קטאר, האמירויות, מצרים או כוח בינלאומי אחר. בינתיים אף מדינה לא מתנדבת, ותשובה לא תהיה בקרוב. עצם השיח בנושא מתנהל בעיקר בשל הדרישה האמריקנית.
הדרישה הזו, אגב, מוצגת בחוץ בעוצמה רבה יותר מכפי שהיא מתרחשת בפנים. בחדר השיחות דווקא מחליפים רעיונות בנינוחות, בחוץ מייצרים אווירת משבר. הנגבי ודרמר עובדים מול האמריקנים במרץ על שאלת היום שאחרי, נתניהו בהופעות פומביות מבליט מחלוקות. ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת, נתניהו דיבר על שינוי יסודי. הפער ביניהם לא גדול. אבל לנתניהו יש עניין להחצין משבר. הוא מרוויח תדמית של מי שחזק מול הלחץ האמריקני. כדאי רק להיזהר שהנבואה לא תגשים את עצמה. גם לביידן יש בחירות באופק.
הרכיב השני בדרך לליכוד המחנה סביב נתניהו הוא יריביו הוותיקים. החזרה לקווי 6 באוקטובר היא אינטרס פוליטי עליון שלו, בדרך לגיבוש השבט מחדש. ופה הוא זוכה לסיוע נדיב מאגף שמאל: אחרי השלטים המכוערים של כוח קפלן באיילון על ״ממשלת המשתמטים״, גם "אחים לנשק" העלו קמפיין ציני ובו שימוש פוליטי בשמות הנופלים. הארגון שבתחילת הלחימה רתם את כל המנגנון שלו למופת של עשייה אזרחית, שגה כאן ערכית ופוליטית (המודעה הוסרה בעקבות הביקורת). גם הידיעות על מפלגת המחאה המתגבשת הן בשורה מעולה למנהיג הליכוד. זה יעזור לו למסגר את המחאה הגדולה שתפרוץ כאן מיד בתום הלחימה כהמשך ישיר של מחאות קפלן. כדי להישאר בשלטון, נתניהו זקוק לשקמה ברסלר.
ומעל הכול, נתניהו זקוק לזמן. כדי שהזעם ישכך מעט, כדי שההישגים בשדה הקרב יטשטשו את המחדלים, כדי שיריביו ויורשיו יעשו טעויות. מי שיכול לקנות לו את הזמן הזה הוא גדעון סער. השמועות על פיצול במחנה הממלכתי הפכו השבוע לעימות חזיתי: סער הציב בקולו שלושה תנאים לסיום דרכה של ממשלת החירום: מיטוט חמאס, השבת כל החטופים וחזרת תושבי העוטף לביתם. אם מתרגמים את זה לזמן פוליטי, הוא יישאר בקואליציה עד סוף 2024. היעד הפומבי של גנץ צנוע בהרבה: סיום הלחימה העצימה, שחרור חלק מהמילואים, ויציאה לבחירות. בערך בעוד כחודשיים.
בסביבת גנץ משוכנעים שפרישתו מהקואליציה תיתן את האות. הסחף הפוליטי יניע את המחאה ברחובות. גם סער לא יעמוד בלחץ כשמסביב יהום הסער. יו״ר תקווה חדשה נקלע לפרדוקס: הוא רוצה לרשת את נתניהו, אבל כדי לעשות זאת הוא צריך להציל את נתניהו. היחיד שיכול לסלול לו את הדרך חזרה לליכוד הוא יו״ר התנועה שאותו הוא חפץ להחליף, בתמורה לעוד כמה חודשי שלטון. שניהם לא תמימים: נתניהו יודע שברגע שייתן לסער את מבוקשו, האינטרס הפוליטי שלהם יתנגש שוב. לכן יש מי שמעריך שכל ההתקרבות בין סער לנתניהו היא שריר במו״מ מול גנץ על הרכב הרשימה בבחירות הבאות. יש על המדף עוד שחקנים מימין, כמו בנט ויוסי כהן, שיכולים לדלל או לייתר את מעמדו במחנה הממלכתי.
בלי סער, לקואליציית הבסיס של נתניהו יש אומנם 64 ח"כים על הנייר, אבל ללא חיזוק מבחוץ היא מועדת לפירוק. יעיד על כך המרד השפוף בליכוד בהצבעות התקציב. ברקת קופל, אבל גמליאל נעדרה אתמול. אדלשטיין נמנע. גלנט בינתיים מסור למלחמה. הפיצול בין המורדים הללו נותן לנתניהו אוויר, אולם פרישת גנץ והצעת חוק לפיזור הכנסת יכולה ללכד אותם, אם בן־גביר לא יקדים לבדל את עצמו בתרחיש של דשדוש מבצעי או תיקו מול חמאס. סער, אם יישאר, יביא לנתניהו לא רק ארבע אצבעות יקרות, אלא היפוך בדינמיקה.
מערכת בחירות שלא תידחה היא לרשויות המקומיות. שר הפנים ארבל נימק זאת בשיקולים מקצועיים, אבל בסוף הודה במכתב רשמי: לא תהיה דחייה נוספת מפני שבכנסת יש רוב למחנה שמעוניין, משיקולים פוליטיים, לקיים את הבחירות המוניציפליות גם תחת אש. בשם היציבות השלטונית מוכנים לפגוע דווקא במתמודדים שמסכנים את חייהם כעת במילואים, וגם בלוחמים שלא יקבלו את הזכות לבחור. זוהי סוגיה קריטית דווקא בערים "מעורבות", שיש בהן אוכלוסיות שנושאות בנטל וכאלו שלא. ירושלים, למשל, שילמה עד כה את מחיר הדמים הכבד ביותר בלחימה. הבירה הפריכה את ההספדים על הצטמקות הרוב הציוני בה, אלא שצעירי הרוב הציוני הזה לא יזכו להשפיע על עיצוב עתיד העיר. רק בסיעות החרדיות לא תהיה מצוקה של מילואימניקים שיתקשו לממש את זכותם הדמוקרטית.
במקום להקדים את הבחירות המקומיות בימי מלחמה ולהרחיק את הארציות אל מעבר לאופק, אלו ואלו צריכות להיערך באותו זמן: מיד אחרי המלחמה, אולי אפילו באותו יום. עם קצת עבודת מטה, קופת המדינה תחסוך כמה מיליארדים. גם זה נחוץ בימי מלחמה.
