כיצד תתגבר חטיבת גולני על נפילתם של מפקד גדוד 13, סא"ל תומר גרינברג, ומפקד חדר הפיקוד של מפקד החטיבה, אל"מ יצחק בן־בשט? התשובה לשאלה מקורה עוד בקרב החרמון במלחמת יום כיפור, שבו נפלו בזה אחר זה מפקדים ולוחמים מגולני. ובכל זאת, אותו קרב הסתיים בניצחון, כשסמלים ורבי טוראים החליפו מפקדי פלוגות ומחלקות שנהרגו.
אם מישהו חושב שהאירוע השבוע יפחית מהעוצמה של גדוד 13 או של גולני בכלל, כדאי לו לחשוב שנית: שורות המפקדים שנפלו השבוע כבר התמלאו במהירות באנשים לא נורמליים חדשים, כאלה שממש בקרוב יובילו את גולני לסגור חשבון עם השכונה המקוללת אחת ולתמיד.
האמת, יש משהו באמת קצת לא נורמלי בחטיבת גולני. גם אני, שמכיר את החטיבה, מתפלא על כך כל פעם מחדש. באותה שבת ארורה באוקטובר איבדה החטיבה 73 לוחמים, בנוסף לפצועים רבים. אבל מי שחשב שאחרי אותה שבת תהיה גולני מוכת יגון, די לו במבט על שדרת האוהלים האזרחיים והצבעוניים שהביאו לוחמי עבר בחטיבה לשטחי הכינוס, אותם אלה שהתעקשו להתגייס למילואים ולא היה אכפת להם שאין מקום מסודר לישון.
באמת יש כאן עסק עם אנשים קצת לא נורמליים – כאלה שמתעקשים לנצח בכל מחיר, כאלה שככל שמכים אותם יותר, כך הם מתחזקים יותר. יש כאן מפקדי חטיבות וגדודים לשעבר שהשתחררו לפני שנים והתייצבו למילואים בלי לשאול אם צריך אותם, וכעת ספונים באוהל קטן בגשם שוטף או ישנים ברכבים, חולקים מניסיונם ומשרים ביטחון מעצם נוכחותם. אנשים לא נורמליים.
עוד יסופר על המפקדים שקפצו לאש השבוע בעזה כדי להציל חיילים, כי מבחינתם זה הכי טבעי בעולם. עוד יסופר על הקשיחות הגולנצ'יקית, המלווה בקריצה שובבית ואופיינית – שילוב שהביא להחלטה לשים את יומה הראשון של המלחמה מאחור ולהתמקד בלחימה, וכך גם לשים מאוחר יותר את אותו יום ארור השבוע, ולהמשיך להסתער עד לניצחון.
עוד יסופר על הפלא הישראלי הזה, שנדמה ששכחנו קצת שהוא קיים: דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שלכולם יש דבר משותף – כומתה חומה ומשהו לא נורמלי.
