מי שצפה השבוע בעימות המצולם בין הרב דב לנדו, המנהיג הליטאי הבכיר, לאל"מ במיל' ארז אשל, התקשה להחמיץ את האופן שבו חוזר הרב שוב ושוב, באופן אובססיבי כמעט, על דאגתו הרבה לחטופים המוחזקים בידי חמאס. "זה מעניין אותי יותר מהכול", הוא מדגיש פעם ועוד פעם, כמעט כמתריס. "זה מדאיג אותי מאוד מאוד, היהודים האלה המסכנים שהם שבויים בידם, ביד אכזרים שאין דוגמתם, מי יודע מה הם עושים להם".
דוברים חרדים מיהרו להצביע על המשפטים הללו כביטוי לליבו הרחום ולאחריותו העמוקה של הרב ל"כלל ישראל", בניגוד למי שניסו להציגו, בעקבות הסרטון הזה, כמנותק ואדיש. אך נראה שיש כאן משהו עמוק ומהותי יותר. לא בכדי מתמקד הרב בסוגיית החטופים. מול הקצין האסרטיבי שיושב מולו ותובע "השתתפות" במלחמתה של מדינת ישראל, ולו באמצעות ביקור פצועים והגעה להלוויות, הבעת הדאגה לחטופים מאפשרת לרב הישיש להישאר באזור יהודי מוכר, במרחב גלותי של "יהודים מסכנים" הנמקים במרתפו של הפריץ, ולהתעלם במפגיע מהיהודי החדש שיצרה הציונות: חייל האוחז נשק בידיו. על שבויים ועל פדיונם – ולא במקרה הרב לנדו משתמש במונח המסורתי "שבויים" ולא בביטוי הישראלי "חטופים" – נכתב לא מעט בספרים העתיקים שהוא עוסק בהם משחר נעוריו; על חיילים ועל קצינים לא נאמר שם דבר.
זאת ועוד: דיבור על מלחמה ועל חיילים כרוך מטבעו באקטיביות, ומזמן את השאלה מה אנחנו יכולים לעשות בזירה הזו וכיצד עלינו לפעול; שהרי החיילים נמצאים כאן, קרובים וממשיים, ויש בידינו להקל עליהם ולתמוך בהם, אם לא להצטרף אליהם בעצמנו. נוכח סבלם העלום והנורא של החטופים, לעומת זאת, אין לנו ממש מה לעשות. איש לא מצפה מהרב ומתלמידיו לצאת לעזה כדי לשחררם, ובוודאי שאין בידינו לחבוש את פצעיהם ולסעוד את ליבם. "זה רק בידי שמיים", קובע הרב, "לא יכולים לעשות שום דבר בזה. אפילו לפי הדמיונות שלכם אין מה לעשות, זה אי אפשר".
ההתמקדות בחטופים מאפשרת אפוא את העמדה הפסיבית, את הציפייה לנס בזכות התורה והתפילה; היא מדגישה את תחושת ה"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". במילים אחרות: בעבור הרב לנדו, מצבם של החטופים הוא המצב היהודי הבסיסי, שאיתו הוא יכול להזדהות – יהודים אומללים שנמקים תחת ידיו החזקות והאכזריות של הגוי הרשע. עם יהודים חמושים שמשיבים מלחמה שערה הוא לא יכול ולא רוצה להזדהות.
העימות בין האתוס האקטיביסטי של האורח לעולמו הפסיבי של המארח מקבל ביטוי מובהק לקראת סיומו של המפגש, ודווקא סביב סוגיית החטופים עצמה. כאשר הרב לנדו חוזר בפעם השלישית על כך שעניין החטופים "הכי מעניין" אותו, מגיב אלוף־משנה אשל: "גם אותי. ואני הולך להוציא אותם, ואולי אני איהרג כשאני מנסה להביא אותם".
בעבור הקצין לובש המדים, גם החטופים הם חלק ממשימה צבאית, ולא עניין לתורה ותפילה בלבד ולציפייה לחסדי שמיים. ואם השבויים חשובים כל כך לרב, כפי שהוא חוזר ואומר, אולי דרכם אפשר לקרב אותו גם לתפקידו של צה"ל.
אך הרב לנדו אינו נענה, ובתגובה לדברים הוא מניע את ידיו בחוסר נוחות מופגן: "אני לא יודע, לא מבין בעניינים האלה. בדיני אדם אני לא יודע, בדיני שמיים השם מנהיג את העולם, והוא אומר לנו מה לעשות, וזה רק גדולי התורה, לומדי התורה, יודעים".
לאחר כעשר דקות של עימות מתוח, מקורביו של הרב מבקשים להביא את המפגש אל סיומו. "שהראש־ישיבה ייתן לו ברכה שהוא והחיילים שלו יחזרו בשלום", מציע אחד מהם. אך הרב, באופן ההולם את מהלך המפגש כולו, מתקשה להתייחס במפורש לחיילים. "אני מאחל לך ולכולם שיחזרו בשלום, ששום דבר לא יפגע בהם, שום פגע רע ושום צרה לא יהיה. מאחל מכל הלב". אמן ואמן.
