השבוע נאלצו ראשי המועצות הגדולות להגיע לכנסת ולהתחנן כעניים בפתח לתקציבים שיאפשרו לרשויות שבראשן הם עומדים להבטיח חליפת ביטחון בסיסית לתושבים. זאת לאחר ש"קשיים משפטיים" מנעו את אישור ההקצבה הזו במועד, יחד עם כלל התקציבים הכלולים בתקציב המלחמה המתוקן ל־2023. הסיבה לקשיים היא ההתעקשות של פקידי האוצר להגדיר את הכספים המיועדים למרכיבי הביטחון ביו"ש כ"כספים קואליציוניים".
אכן, לשם הרע שיצא ל"כספים קואליציוניים" יש סיבה טובה. היא נובעת מהאופן שבו נוהל הנושא הזה בעבר. אך בחסות הרצון המוצדק להתמודד עם הפרצות שאפשרו שימוש מושחת בכספי מדינה, עושה הדרג המשפטי במשרדי הממשלה דה־לגיטימציה לזכותם של פוליטיקאים לקבוע סדרי עדיפויות תקציביים בהתאם להשקפת העולם שבשמה נבחרו לתפקידם. הדה־לגיטימציה הזאת, שזוכה לגיבוי תקשורתי אדיר, פוגעת ביכולת להקצות תקציבים אפילו למטרות הכרוכות במובהק בהצלת חיי אדם.
על מנת להבין מעט יותר את האבסורד שבסיטואציה הנוכחית, ראוי לשוב מעט אחורה בזמן, לעשור הראשון של המילניום הנוכחי. באותה תקופה נהוג היה שכחלק מדיוני התקציב מקבלות מפלגות הקואליציה לשליטתן מעין "קופה קטנה", סכום כסף שנקבע על פי מפתח אחיד לפי מספר חברי הכנסת של אותה מפלגה, ושאותו רשאית המפלגה לייעד לכל סעיף תקציבי שבו היא מעוניינת. הסכום היה נותר ברזרבה, והאופן שבו חולק בהמשך היה נקבע באישור ועדת הכספים בלבד. התנאי היחיד להקצאה היה שמדובר בסעיף ("תקנה", בלשון אנשי האוצר) קיים, ושהחלוקה מתבצעת בהתאם לקריטריונים שנקבעו מראש בשקיפות מלאה.
למעשה, חכמי התקציב של המפלגות השונות מעולם לא הוטרדו על ידי המגבלות הללו, וידעו היטב כיצד לנתב תקציבים לגופים ולארגונים שביקרם חפצו. במקרה הטוב מדובר היה באינטרסים אידיאולוגיים, ובמקרים הפחות טובים שימשו הכספים הללו למטרות פליליות. כמה מהכספים הללו הגיעו לאורך השנים ליעדים מפוקפקים? לעולם לא נדע. אולם, קצה הקרחון נחשף באופן מכוער סביב הפרשייה שזכתה לכינוי "פרשת ישראל ביתנו". במסגרתה התברר שכספי מדינה שימשו לממן הטבות לחברים במפלגה ולאנשים שהמנגנון של ישראל ביתנו חפץ ביקרם.
השיטה הייתה פשוטה: גוף שהיה מעוניין לקבל כספים קואליציוניים, בדרך כלל למטרות טובות באמת, נדרש להעביר בהמשך חלק מהסכום חזרה למפלגה בדרכים מגוונות, כתנאי לקבלת הכסף, למשל באמצעות העסקה פיקטיבית של פעיל במפלגה או כריתת עסקאות פרסום פיקטיביות עם גוף תקשורת שלמפלגה היה בו עניין. אבל השיטה הזו, של "קופה קטנה" שייעוד הכספים בה לא נקבע מראש, והיא כאמור פתח לשחיתות חמורה, פסה כבר מהעולם, בין השאר בעקבות לקחי הפרשה ההיא. כיום, כל הכספים מוקצים מראש לתקנות התקציביות השונות, עוד בזמן אישור תקציב המדינה ובשקיפות מלאה. ממילא אם מתעורר צורך לערוך שינוי מהותי בתקציב אין מנוס מלחוקק חוק תקציב חדש שמתקן את החוק הקודם, כפי שאכן נעשה כעת. ימיהן של העברות תקציביות עלומות מתחת לשולחן תמו.
אולם בחסות הפרשייה ההיא הצליחו בכירי האוצר ומשרד המשפטים להשיג הישג נוסף, לכאורה אף הוא במטרה להגביר את הפיקוח ולמנוע שחיתות. הם קבעו כלל נוסף ולפיו כל כסף מדינה שמוקצה מכוח סעיף בהסכם קואליציוני, גם אם הוא מאושר בתוך תקציב המדינה בדרך המלך, מתויג אוטומטית כ"כספים קואליציוניים". על מנת להוציא "כספים קואליציוניים" כאלו ולממש את סעיפי התקציב, נדרשים המשרדים שהתקציבים הללו משויכים להם לעבור דרך חתחתים קשה של חוות דעת ואישורים, שנועדו לכאורה למנוע שימוש לרעה בכספים.
מדוע רק לכאורה? משום שבפועל משמש התיוג הזה של "כסף קואליציוני" לא רק על מנת לוודא שלא נעשה בכספים שימוש בעייתי, אלא בעיקר כדי להדביק לתקציבים הללו ארומה של שחיתות ובכך להקטין את יכולתה של הממשלה לקדם את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים שלה. כביכול ישנם "תקציבים מקצועיים" וישנם "כספים קואליציוניים".
מה מבדיל בין ביטחונם של תושבי יישובי קו התפר לביטחונם של תושבי יו"ש"? סעיף תמים בהסכם הקואליציוני, שנועד למען ביטחונם של המתיישבים. זהו חטאם וזה פשעם. האם הפער הזה מצדיק את היחס השונה בין התקציבים? כלום יש הצדקה לחלוקה הזו בין תקציבים "פוליטיים" ו"מקצועיים"? שקר וכזב. מה שבטוח הוא שבחסות החלוקה הזו נעשית דה־לגיטימציה ציבורית קשה ולא מוצדקת לתקציבים שנועדו למטרות האידיאולוגיות והציבוריות שאותן מבקשת הקואליציה לקדם.
