לצד הכאב העצום לאחר הטבח בשמחת תורה, היו בימים הראשונים של המלחמה גם לא מעט התרחשויות מעוררות תקווה. אחת מהן הייתה הדיווח על אלפי חרדים המבקשים להתגייס למילואים לטובת המאמץ המלחמתי, אף שלא ביצעו כל שירות סדיר, אפילו לא חלקי. רבים קיוו שהנה השינוי המיוחל ביחסו של הציבור החרדי לשירות בצבא עומד בפתח, גם אם לא מיד. לתומנו חשבנו שהנה הציבור החרדי ייכנס מתחת לאלונקה, ויתחיל להשתתף בנטל השירות הצבאי ובמשימת ההגנה על העם והארץ. אבל מתברר שהאופטימיות הייתה מוגזמת, ולכל הפחות מוקדמת. החרדים אינם נוהרים לבקו"ם.
השבוע פרסם העיתונאי החרדי אריה ארליך הקלטה מתוך פגישה בין הרב דב לנדו, המנהיג הרוחני של הזרם החרדי־ליטאי, ובין אל"מ במיל' ארז אשל. הפגישה, שאליה הגיע אשל במדים מפני שהוא מגויס, נסבה סביב תקוותו של הקצין לשכנע יותר ויותר חרדים להתגייס באופן מעשי למאמץ המלחמתי הלאומי. אבל הרב לנדו בן ה־93, צלול וחד, לא היסס להשיב ריקם את פני אשל. פעם אחר פעם הבהיר הרב שבעיניו התרומה החשובה והיחידה שאליה נדרשים בחורי הישיבות היא לימוד התורה, הא ותו לא. על הבחורים לא לעסוק בשום דבר אחר מלבד לימוד התורה, אפילו לא לבקר פצוע אחד, או להשתתף בהלוויה של אחד מהחללים הרבים.
על גיוס ממש, מובן שבכלל אין על מה לדבר. כל ניסיונותיו של אשל להעלות את השאלה הפשוטה אם אנו לא נמצאים בעיצומה של מלחמת מצווה, כזו שעל פי ההלכה יוצאים אליה אפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה", נענו על ידי הרב לנדו בהתנשאות לא מוסתרת. הוא כינה את השאלות הללו "סיסמאות", והקפיד להדגיש שוב ושוב שההכרעה בשאלות הללו מסורה לגדולי התורה, ולהם בלבד.
עצוב ומתסכל. שאלת גיוס החרדים איננה רק עניין של צדק ושוויון, אף שגם אלו סוגיות כבדות משקל. מדובר בעתידה של מדינת ישראל וביכולתה להתקיים במרחב שבו אנחנו מצויים. אחת התובנות המרכזיות שהתחדדו לחברה הישראלית בעשרת השבועות שחלפו מאז פרוץ המלחמה היא שאין תחליף למודל צבא העם. מדינת ישראל לא תוכל להסתמך על צבא מתנדבים מקצועי, ולא תוכל להתקיים בלי צבא עממי גדול, בסדיר ובמילואים. אולם את המודל הזה לא ניתן יהיה לשמר בלי שותפות מלאה של כל חלקי החברה היהודית. בלי שותפות כזו, בשגרה ובחירום, מדינת ישראל עלולה להיקלע בתוך שנים לא רבות לסכנה קיומית, מול אויביה המתעקשים לכלותה.
