"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – כך הורו לנו חכמינו זכרם לברכה במסכת אבות. ובאמת, איש אינו יכול אפילו לדמיין כמה נורא להיות בן משפחה של אחד מלמעלה ממאה הישראלים שנחטפו ומוחזקים בידי ארגוני הטרור הרצחניים בעזה. כיצד ניתן לשפוט בן או בת, אח או אחות, אבא ואמא, בן או בת זוג שמחכים ומצפים לשובם של יקיריהם ומבקשים לעשות הכל למען השבתם לביתם בשלום כאשר מנגד ניצבים אויבינו האכזריים ביותר?
מי שלא חווה מציאות כזו, כנראה שלא מסוגל אפילו לדמיין את עומק הזוועה, את תחושת הכאב וחוסר האונים של בני המשפחות. לכן, השורות הבאות אינן מכוונות נגד בני המשפחות חס וחלילה, אלא רק ניסיון להבין את המציאות ולשאול האם הדרך הנוכחית בה נוקטים חלק מבני המשפחות אכן מקרבת את השחרור של יקיריהם?
אחת מדרכי המפלט אל מול המציאות הבלתי נסבלת שבה גורלם של אזרחים תמימים נתון בידיהם של מרצחים אכזריים ומרושעים, היא לנסות להעתיק את האחריות. לצייר תמונת מציאות חלופית שבה השליטה במצב איננה בידי סינוואר ואנשי החמאס, שעליהם אין לנו הישראלים שום מנוף לחץ אפקטיבי, אלא בידי ממשלת ישראל. כביכול, אם רק הייתה ממשלת ישראל עושה את המוטל עליה – מיד היו כל החטופים שבים הביתה עד האחרון שבהם. ואם הכח בידי הממשלה – עליה, בניגוד לסינוואר, ניתן בהחלט להפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי, להפגין, לנופף בתמונות החטופים, ולפגוע בתמיכה ובגיבוי שנותן לה הציבור.
אולם, השאלה שחובה לשאול ברגע הזה, גם אם לא נעים למתוח ביקורת על פעולותיהם של בני המשפחות, היא מה תהיה המשמעות של מאבק בני המשפחות נגד הממשלה ובעיקר שרי קבינט המלחמה? מה באמת יגרמו הפגנות כדוגמת זו שהתרחשה הערב בתל אביב בעקבות האסון הנורא (ואין מילים לתאר עד כמה נורא) של הריגת שלושה חטופים מאש חיילי צה"ל?
למרבה הצער, ועל אף הכאב, לא קשה לעשות את החשבון ולהבין מה תהיה משמעות הגברת הלחץ הציבורי על הממשלה. חשוב הרי לזכור שהחטופים אינם בידי ממשלת ישראל אלא בידי המרצחים העזתים בהנהגתו של הרשע מכולם – סינוואר. ממילא, כאשר בוחנים את ההשפעה של ההפגנות, צריך לשאול לא רק מה הן תעשינה לנתניהו וגנץ, גלנט ואיזנקוט, אלא גם כיצד הן תשפענה על סינוואר וחבר מרעיו. מה יסיק מנהיגם של מחבלי עזה מההפגנות, ובאיזו טקטיקה הוא יבחר בעקבותיהן. וכאן, קשה להתחמק מהמסקנה שסינוואר עשוי לסבור שהלחץ הגובר בתוך ישראל על ההנהגה הישראלית הופך את הזמן לכלי הפועל לטובתו.
ההנחה העומדת בבסיס ההפגנות נגד הממשלה היא פשוטה: אילו רק הייתה ממשלת ישראל נכונה לשלם את המחיר שחמאס דורש – מחר היו כל החטופים מוחזרים ארצה. ולו שולם אותו מחיר שלשום – אזי כבר אתמול כל החטופים כבר היו בחיק משפחותיהם ואסונות כדוגמת זה שבמהלכו נהרגו שלושת החטופים לא היו מתרחשים. הבעיה עם ההנחה הזו היא פשוטה: היא לא נכונה. לחמאס אין שום אינטרס לסיים את המשבר הזה בטווח הזמן הקרוב, משום שהחזקת החטופים בידיו מחזקת אותו. היא מגבילה את ישראל במלחמה נגדו, וכעת מתברר לו שגם יוצרת מתח פנימי הולך וגובר בתוך מדינת ישראל. במציאות כזו לחמאס לא יכול להיות שום מניע לקדם עסקה. עדיף לו לעשות הכל על מנת למזוך את הזמן, וכך לפגוע עוד יותר בישראל ובממשלתה.
המחשבה שהמאבק משפיע רק על ממשלת ישראל היא שגויה. ממש כמו שהמאבק משפיע על ממשלת ישראל הוא משפיע גם על הנהגת חמאס, ובמקרה שלה פועל בדיוק בכיוון ההפוך – ומרחיק את היום שבו ישובו הבנים הביתה. התעלמות מהאפקט הרחב של המאבק לא תקרב את השבת החטופים אלא אפילו תרחיק אותה, בלי שום קשר לשאלה, החשובה בפני עצמה, של מחיר השבתם של החטופים. גם אם ממשלת ישראל תשתכנע לשלם כל מחיר – המפתח הרי ודאי לא רק בידה.
ססמאות נאיביות כדוגמת "כולם תמורת כולם" פוגעות בראש ובראשונה בחטופים, גם אם כוונתן באמת לטובה, ולכן אסור בתכלית ללכת שבי אחריהן, על אף הפיתוי העז. אכן, חובה להאזין לבני המשפחות ולכאוב את כאבן, אך יש לבקש מהן, במלוא הרגישות והזהירות, לא לפגוע חס וחלילה במאמץ להשבת יקיריהן ארצה מהר ככל האפשר.
