אמצע חנוכה, אחת ומשהו בצהריים. שמש חורפית דולקת בשמי עזה, מזג אוויר נפלא ללחימה. לא חם, לא קר, יבש. בנקודה הכי גבוהה ברצועה, תל עלי מונטאר, נערך צה"ל לפיצוץ מטלטל. עשרות מוקשים במשקל כולל של למעלה משבע־מאות קילוגרם הונחו בשעות האחרונות בין כתליו של בית ספר מקומי למרגלות התל, מחסן אמל"ח פדגוגי. חבורת מפקדים קטנה ושני נציגי תקשורת משקיפה מלמעלה, כמאה מטר משני המבנים התלת־קומתיים שגזר דינם נחתם. המג"ד מזהיר: "יהיה הדף חזק, דברים עפים, יהיה ענן אבק, לא תראו כלום". קצין האג"ם מקרב אליי אפרכסת קשר כדי שאשמע ואקליט: "תחנות… רות, עבור… מבחינתי אתה רשאי".
המפקד שקיבל הרשאה מכריז חגיגית ברשת ש"פיצוץ בית הספר מוקדש לתושבי נחל־עוז, שעברו מתקפה קשה מאוד בשבעה באוקטובר ממרחב שג'אעיה". הוא סופר לאחור, מעשר ועד אחת, עד הפיצוץ המהדהד וגל ההדף שבעקבותיו. קצין האג"ם אוחז מאחור בכתפיי, מוודא יציבות. פטריית עשן עצומה מתאבכת מולנו. כשהיא מתפזרת בהדרגה, אין בית ספר. הנוף לקיבוץ נחל־עוז שבמזרח מתבהר. כבר לא חסר הרבה שתתקיים בקרוב משאלתם של ניצולי הטבח לראות את הים.
אבל נחזור כמה שעות אחורה. קבלת הפנים הצה"לית לעיתונאים שנכנסים פנימה כוללת הנחיה להעביר את הטלפון הנייד למצב טיסה. כמה סמלי: עיתונאים ישראלים ברצועת עזה הם כמו נוסעי מטוס. אומנם רוב הזמן נוגעים בקרקע, אם אפשר לכנות כך אזורי לחימה שלא נותרה בהם מדרכה שלמה אחת, אך מגיעים ביעף ממקום אחר לגמרי, ובסופו של יום נוחתים בו בחזרה, עמוסי רשמים ותובנות. הראשונה שבהן אומרת: תנו לצה"ל להמשיך עד ההכרעה. הוא כל כך רוצה, הוא כל כך צודק, והוא בהחלט יכול. רק בלי לחץ, בבקשה. זו לא מלחמת ששת הימים או אנטבה, זו המלחמה הקשה ביותר מאז הסכמי שביתת הנשק בתש"ט.
לו הייתי נתן אלתרמן או חיים חפר, הייתי כותב הפעם שיר במקום טור, בסגנון של מסביב למדורה או קרב הראל. אבל קטונתי ולכן אסתפק שוב בפרוזה, אף שהיא הולמת פחות את האירוע המסוקר. קשה להתפעם בה כנדרש מגבורת הלוחמים ומנכונותם להמשיך, כשהעורף כבר חוזר במהירות מבהילה לשנאותיו הפוליטיות הישנות. למרבה המזל, גם הטלפון הנייד שלהם נמצא על פי רוב במצב טיסה. אין להם זמן לטוויטר ולפובליציסטיקה רעילה, בקושי לחדשות. כמה מהם שאלו אותי אם ידוע לי מה עשה תת־אלוף דניאל הגרי לפני שנהיה דובר צה"ל. טרם הזדמן להם לשמוע שהוא היה מפקד השייטת. הם עסוקים במלחמה, בהקרבה, בשיקום כבוד ישראל.
עשר בבוקר, מוצב נחל־עוז, שערי עזה תשפ"ד. האפליקציה של פיקוד העורף מהדהדת התרעת צבע אדום. מיד אחריה רועמים מעלינו טילי יירוט של כיפת ברזל. כעבור דקה־שתיים אנחנו יוצאים מהממ"ד הנייד. רב־סרן אריאל ארליך ממפקדת חטיבת השריון 188 מציע לי הסעה לרצועה, ומכריז בחיוך רחב – רובם כאן מחייכים רוב הזמן – שהוא עצמו מרגיש בטוח יותר בה מאשר כאן. אני לא משתכנע, ובכל זאת מאמין לו. תחושת הביטחון שלו קוסמת לי. טוב לדעת שלמרות מחיר הדמים הכבד של הלחימה בעזה, כוחותינו לא מתמסרים לאימה וליראה, ההפך. אגב, בבית יש לרב־סרן ארליך תינוק בן חודשיים, ובקושי יצא לו להשתתף בברית. "קראנו לו נטע ישראל", הוא מדווח בגאווה אבהית, ומצביע על כלי הרכב המשוריין שממתין לנו, מסוג אכזרית.
האכזרית היא רכב נטול חלונות נוסעים. רק הנהג והמפקד יכולים לראות מה קורה בחוץ, "אבל בתוך כמה דקות אנחנו מגיעים", מבטיח ארליך. אכן. רצועת עזה דקיקה ביותר, פחות משישה קילומטרים בין הגדר לים בגזרה הזאת. "אם מישהו מעוניין, זה הזמן לדיוטי פרי", מצטחקקים כעבור דקה וחצי בקשר הפנימי. כלומר, אנחנו חוצים את הגדר שחמאס פרץ ב־7 באוקטובר, בואכה שג'אעיה שבמזרח עזה. זהו ציר רחב, מאולתר ומאובטח, שחיל ההנדסה פרץ מעט צפונה מציר קרני המנוח, בין נחל־עוז לנצרים. רכב גלגלי רגיל לא יוכל לעבור בו לפני בוא השלום, אבל עבור נגמ"שים וטנקים הוא כמעט דרך מלך. פנייה קלה שמאלה מובילה אותנו למפקדה הארעית של גדוד 74, גדוד סער.
מפקד הגדוד הוא סגן־אלוף אורן שינדלר, בן 36, תושב תל־מונד, יוצא קיבוץ גבת. "כמעט ארבעה חודשים בתפקיד, כיף חיים", הוא צוהל לקראתנו. איזה כיף לשמוע. שינדלר אפוף חדוות פיקוד בחזית הכי מדוברת החורף ברחבי תבל, חוד החנית של העולם החופשי במאבק נגד כוחות השחור. מלבד כוח הטנקים שעומד לרשותו בשגרה הסתפחה אליו לרגל המלחמה פלוגת הנדסה, פלוגת חי"ר שבדיוק סיימה קורס מ"כים, וגם יחידת לוט"ר, ראשי תיבות של לוחמה בטרור; חיילי סדיר ומילואים בכפיפה אחת. יחד עם שינדלר וקצין המודיעין שלו אנחנו יוצאים לסיור רגלי מאלף בשג'אעיה, וליתר דיוק באזור שכבר טוהר על ידי הגדוד מאז הכניסה לשכונה בשבוע שעבר. כמעט שום דבר לא דומה בו לשג'אעיה של ערב המלחמה, כשחמאס עדיין נחשב לארגון טרור מורתע.
ההרס עצום, כמו בתמונות מברלין 1945 או ממריופול 2022. רוב המבנים ממוטטים או לפחות מחוררים. בניינים גבוהים נטויים בתנוחה בלתי אפשרית, כאילו אחרי רעידת אדמה עוצמתית. כל הכבישים והדרכים הפכו לעיסה חולית, רוויית שברי אבן, מתכת ועץ. חיל האוויר עשה שמות בשכונה בשלב הטרום־קרקעי של המערכה. אחריו הגיעו הדחפורים, הטנקים וחבלני ההנדסה. סגן־אלוף שינדלר מבטיח לנו ש"בהמשך היום לא יישאר כלום גם מבית הספר, נשטיח הכול. אני נערך לאחד הפיצוצים הגדולים בחיי". או במילים אחרות: עיתונאי יקר, צלם נכבד, מומלץ לכם להישאר איתנו בשעות הקרובות, מומלץ מאוד.
בשמחת תורה היה שינדלר עם פקודיו במשימת בט"ש במוצב ריחן שבשומרון. כמה ימים קודם לכן ערך מפגש מורשת עם ותיקי חטיבת השריון שלו מ־1973, במלאת יובל למלחמה. כששמע מה קרה בעוטף עזה, דהר לקיבוץ בארי המותקף, מנסה ללקט כלי מלחמה מפה ומשם תוך כדי תנועה דרומה. אנשיו מעידים שכבר בשמונה בבוקר אמר להם ש"אנחנו במלחמת יום כיפור". אחר כך הבין שזה יותר גרוע מיום כיפור. ביום שני שעבר פרץ עם הגדוד את הגבול לכיוון עזה. בהתחלה היה קשה מאוד, קטלני לעיתים, בהמשך פחות. כלומר, עד למארב הקטלני שחמאס הכין לכוח גולני, הפועלת בגזרה סמוכה בשכונה.
"היינו היחידה הראשונה שנכנסה ממזרח למערב", משחזר שינדלר, "עברנו מאז קילומטר וחצי, ואין בית שלא היינו בו בדרך. מצאנו כמויות אמל"ח דמיוניות. נשק אנטי־טנקי, מטעני צינור, קלאצ'ים, פתחי מנהרות, הכול. בגן הילדים שבתוך מבנה בית הספר התגלו צעצועים בדמות מטעני חבלה, וגם מטענים אמיתיים, אפודי קרב ורימוני רסס. הנה, תסתכל פה, ממש מעלינו, זוהי גבעת עלי מונטאר הידועה, תשעים מטר מעל פני הים. עוד מעט היא תהיה נמוכה בעשרה מטרים כי הבוקר מצאנו בה פיר, וכל מבנה שהיה בו טרור – יורד. זאת האג'נדה כאן".
במשך כשעתיים אנחנו הולכים אחריו בסמטאות השכונה, כמובן סמטאות לשעבר, עולים ויורדים בגרמי מדרגות מרוסקים, פוסעים צעד אחר צעד בין עיי החורבות שלה, מתאבקים בעפרה ובאפרה. שניים־שלושה מטרים לפנינו, לא יותר, פורצים הלוחמים את דרכם ליעד הבא, מבנה אחרי מבנה, על פי כללי הלחימה בשטח בנוי, קסבה. "רימון", צועק אחד מהם, שינדלר ממליץ שניצמד לקיר. שלוש־ארבע שניות, פיצוץ. המא"גיסטים יורים אל המבנים ממול צרורות אינסופיים, מחרישי אוזניים. "אם יש שם אויב, שיוריד את הראש, שיסתלק, אנחנו לא רוצים לראות אויב בעין", מסביר הקמ"ן את אופן ההתקדמות. לדברי שינדלר, "עד היום לא ראינו ערבי אחד".
בשמיים מזמזמים ללא הרף כטמ"מים, ארטילריה כבדה מהדהדת תכופות, מסוק אפאצ'י יורה על חוליה כלשהי, רקטות חמאס עפות גבוה מעל ראשינו לעבר גוש דן. אחת לכמה דקות מתבקע גם פגז של טנק. חיילי גדוד סער ונספחיו פיתחו מומחיות לכל קול נפץ או אוושת קליע. בניגוד אליי, אורח לארבע־חמש שעות, הם גם התרגלו לניחוח הסביבתי: אבק שריפה מהול בעשן של הטנקים והדי־ניינים. לצערי, הוא מהול גם בעשן רב של סיגריות ישראליות. כוחותינו מעשנים המון. אחרי המלחמה כדאי שקצין רפואה ראשי יכריז על מבצע גמילה נרחב, בפקודה.
זיו קורן, צלם עטור פרסים, בוגר מלחמת אוקראינה וחמש כניסות לעזה, אומר לי תוך כדי השתרכות בעקבות הלוחמים שהפעם זה הכי קרוב אצלו לקו המגע עם האויב. מסוכן פה, מסוכן מאוד מאוד, ולעיתונאים אין חסינות. אפשר להיפגע לא רק מאש פלסטינית או ממטען, אלא גם מאש צה"לית תועה, להידרס בשגגה על ידי טנק, או להיות קורבן לפיסת תקרה שנושרת לפתע מלמעלה במבנה מופצץ. על כל צעד ושעל מזדקרות מהקרקע אלומות פלדה שהתפצלו משכבת הבטון המקורית שלהן, והתנגשות אקראית בהן עלולה לפצוע. לא בכדי החתימו אותי יממה לפני הכניסה לשטח על טופס רב־עמודים שבו אני פוטר את המדינה ואת צה"ל מאחריות גורפת "בקשר עם כל נזק לגוף מכל סוג או דרגה שייגרמו לי בכל צורה שהיא ו/או מוות, מכל סיבה שהיא ובכל הנסיבות שהן תוך כדי כניסה ו/או שהייה בשטח רצועת עזה".
ככלל, לעניות דעתי, עיתונאים לא צריכים לסכן את חייהם במסגרת עבודתם. בדרך כלל היא אינה פיקוח נפש. אבל על המלחמה הזאת חל עיקרון שונה. כאשר רבבות לוחמים מחרפים נפשם במערכה כה כבדה, מוכנים למות למען מולדתם, תפקידו של עיתונאי עברי הוא לסייע להם במעט שהוא יכול: לספר את סיפורם, להתוודע מטווח אפס לחוויות שלהם, להבין את הטופוגרפיה, לנשום עמוק את האטמוספירה, לנסות להבין מקרוב אם ניצחון הוא אשליה או יעד בר־השגה, למשש, לראות, להקשיב. עיתונאים שמטריחים עצמם לשטח הם גם הדרך של הלוחמים לוודא שעיני כל עם ישראל עדיין נשואות אליהם, ושחלילה הוא לא יתפתה להתייחס למה שהם עושים פה למענו כאל שירות מובן מאליו. רובם המכריע בקושי היו בבית מאז שמחת תורה. תנאי המגורים שלהם הם מינוס חמישה כוכבים. בסביבתם הקרובה אין שום מקלחת או אפילו ברז. בכל רגע נשקפת להם סכנת פגיעה. לכן הם נזקקים לתשומת לב תקשורתית, ובלשון המעטה ראויים לה ביותר.
כמעט כל עם ישראל נמצא פה. מגוש דן, עוטף עזה, פסגות, עלי, מצפה־כרמים, וגם הנכד החייכן של הרב לוינגר מחוות גלעד. קצין האג"ם מהתותחנים שמסופח לכוח של שינדלר, רב־סרן גלעד הורוביץ, מראה לי בטלפון שלו תמונות מפלילות שנמצאו בבית הספר: משחק מבוך עם תמונות של שהידים, טילי חמאס, מנהרות, כיפת הזהב, מערת המכפלה. "ככה הם גדלים פה", הוא נאנח. כשאני מעיר שגם בספרות הילדים שלנו יש תמונות של מערת המכפלה והר הבית, יש לו תשובה ניצחת: "לכן זה כל כך עמוק. אנחנו נלחמים על אותם דברים. מצאנו כאן הרבה מפות מנדטוריות של ארץ ישראל השלמה. הן תלויות בכל בית ספר. זה או אנחנו או הם".
מלבד חיילים ישראלים אין נפש חיה במחנה, לפחות לא מעל פני הקרקע. רק פה ושם כלבים שמוטי זנב וחתולים פוסט־טראומטיים. מאה אלף התושבים עזבו דרומה, מותירים אחריהם את רוב תכולת ביתם, הזרועה עכשיו בין ההריסות: ארונות עץ, נעלי אישה לבנות, חוברות לימוד של ילדים, כיור, גביע זהב עם דיוקן יחיא עיאש, ספרי קודש אסלאמיים. מפעם לפעם מנסה להגיח מחבל בודד מתת־הקרקע, אבל בגזרה של גדוד 74 השבוע השני ללחימה בשג'אעיה התאפיין בחוסר מגע ישיר עם המחבלים. אנשי חמאס לא מסגירים פה את עצמם, כמו בחאן־יונס, אולם עד לתקרית הנוראה של גדוד 13 מגולני, לא הרחק מכאן, נמנעו מקרבות פנים אל פנים. הפסקת האש אפשרה להם להתארגן מעט, אך לא לחולל מהפך במערכה. הם מעדיפים להתחזות לאזרחים. מפקדיהם משליכים את עיקר יהבם המבצעי על מלכוד מבנים ועל מארבי אר־פי־ג'י. קולות הנק"ל שאינם פוסקים לרגע במהלך ביקורנו הם כמעט אך ורק קולותיו של צה"ל. בניגוד לצוק איתן, אין גם פצמ"רים.
תורת הלחימה בשטח הצפוף והמנוקב ככברה התגבשה ותורגלה עוד הרבה לפני המלחמה, אך מתעדכנת עכשיו ברציפות. מדי בוקר יש תצ"א חדש, תצלום אוויר של פני השטח, מפני שהתצ"א מאתמול כבר לא בתוקף. עוד מבנים פוצצו בינתיים, עוד דרכים נחפרו כדי לתעתע במחבלים שאולי יגיחו פתאום מאחד הפירים. היתרון המקדמי הגדול שלהם, היכרות אינטימית עם השטח, אבד ואיננו.
"אף אחד לא יכול לעצור אותנו", מכריז המג"ד שינדלר בביטחון עצמי נסלח בהחלט, ושואל רטורית: "אתה יודע מה יכול לעצור גדוד של צה"ל? רק גדוד של צה"ל!"
ואת חמאס אפשר לעצור? למוטט?
"תראה, בסוף אנחנו לא נלחמים בצבא, אנחנו נלחמים ברעיון. אם אהרוג את הלוחמים זה לא אומר שהרעיון לא יישאר, אבל אני רוצה שהרעיון לא ישתלם יותר, וכשהם יסתכלו על שג'אעיה, הם יראו שאין פה כלום. יראו רק חול. זה הסיפור פה. לדעתי הם לא יוכלו לחזור הנה לפחות מאה שנה".
למה בעצם הם בנו את כל המנהרות, את כל עזה תחתית?
"כי הבינו שאין להם אופציה של לחימה פנים אל פנים".
הם לא לקחו בחשבון אפשרות שצה"ל ימצא דרך לעקוף את המנהרות?
"אני חושב שהם לא האמינו שנילחם כמו שאנחנו נלחמים. הם לא חשבו שצה"ל ייצא למלחמה בעומק עזה. ואתה יודע למה הם לא חשבו את זה? כי אנחנו לא האמנו שנילחם ככה. מדינת ישראל לא האמינה, וכשאנחנו שינינו את הגישה, לא היה להם סיכוי".
אם הם לא האמינו שצה"ל ייכנס הנה, למה השקיעו כל כך בהתחפרות?
"הם האמינו שניכנס, אבל שזה יהיה מוגבל, שזה לא יהיה בכל הכוח, שזה לא יהיה להרבה זמן. מפקדיהם זכרו את עופרת יצוקה, את צוק איתן, ולא לקחו בחשבון אפשרות שצה"ל ייכנס לעזה בכל העוצמה. ההרס כאן דמיוני גם מבחינתם וגם מבחינתנו. אם אנחנו לא ידענו לדמיין את זה, בטח שהם לא דמיינו. הם ראו אותנו נחלשים בשנים האחרונות, לא כצבא, כעם, ואז אמרו לעצמם 'אחלה, הם כנראה לא ייכנסו'. לא חשבו שנהיה כאלה נחושים. עכשיו צריך לדאוג שכל זה לא ייעלם. שזה יימשך לפחות מאתיים שנה קדימה. מי שראה את שבעה באוקטובר בוודאי לא ישכח, ולכן חשוב שגם בעזה לא ישכחו. שג'אעיה צריכה להישאר חורבות עולם".
כבר אחת בצהריים. אנחנו עולים לתל עלי מונטאר, לקראת הפיצוץ הגדול של בית הספר. דגל ישראל מונף בראש הגבעה. אחד החיילים, צנחן ששמו נדב סגל (אין קשר משפחתי לח"מ), הניף אותו באישון ליל כדי לסגור מעגל משפחתי: הוא נכד של צנחן שלחם על התל במלחמת ששת הימים ואיבד את מפקדו בקרב קשה. הדגל קטן משהו, עזה ממול גדולה. לא הכי צפופה בעולם, כפי שמקובל לדקלם, אך רחבת ממדים, פנורמה אורבנית של בירת חמאסטן. אד שחרחר עולה ממנה ואופף אותה. בתשובה לשאלת קצין צעיר אם ביקרתי בה אי־פעם, אני מספר שבגילו עוד הזדמן לי לנסוע בטרמפים ממחסום ארז, דרך צומת נצרים, עד חאן־יונס. כעיתונאי צעיר סיקרתי את הימים הראשונים של נווה־דקלים ושל אלי־סיני, עליהן השלום. פעם הייתי גם בעזה עצמה, אבל מאז העולם התהפך, והיא השקיעה את כל תעצומותיה בהכנות למלחמה עם ישראל, מלחמת שמד. גורלה, כמו גורל ישראל, מופקד כעת בידי החיילים סביבי. גם השבוע הם עברו בית־בית בשג'אעיה, בג'באליה, בחלקים נרחבים של לב עזה ובחאן־יונס. המחיר מדאיב לב, שיטת העבודה איטית, אבל התוצאה המסתמנת היא ניצחון.
סמוך לשתיים, אחרי הפיצוץ הגדול, אנחנו חוזרים למפקדה הארעית של הגדוד, תחת כיפת השמיים. ארוחת צהריים. אחרי הקפה השחור ועוגת אוסם מוגש לי בעל פה התפריט של המנה העיקרית: בגט עם טונה או בגט עם קבנוס. אני מעדיף טונה, כדי לא להיות בשרי, ומיד מתחרט על הבחירה: לא יפה לחלום על קפה הפוך בחוץ כשהחבר'ה נשארים פה, מי יודע עד מתי, ביום ובלילה, בימות החול ובשבתות, בסדיר ובמילואים. "זה בסדר", מנחם אותי אחד הקצינים, "אנחנו מקבלים עכשיו שיעור חשוב על פרופורציות לחיים. מה יכול להיות חלומי יותר מארוחת ערב ביתית של חביתה, סלט ירקות וגבינה?"
הם מדברים בהתפעלות על הסיוע הצמוד של חיל האוויר. כשרק מבקשים ממנו סיוע, בתוך דקה מגיע "זיק" או מסק"ר ויורה על מי שצריך. מדברים גם על סגולת הוותק של המילואימניקים לעומת הניסיון הקצר של לוחמי הסדיר, בעלי הכושר הגופני. כתובת על הקיר בצד קובעת ש"בריק צדק", אך עצם נוכחות הלוחמים כאן היא ראיה שהוא גם טעה קצת. חמאס טרם נכנע, אך בלי ספק כבר ניגף בפני צה"ל. בסך הכול מצבו עלוב למדי. "אתה נכנס לבית", מספר אחד הקצינים, "רואה מזרן בלי אבק, ומבין שעד לפני שעה קלה שכב עליו מחבל שנמלט מפנינו. מצבם דומה לכלבים עזובים. אנחנו מדליקים בשמחה נרות חנוכה, ופעם ביום מקבלים ארוחה חמה. הוא חי בפחד על מזרן, בקבוק מים ואולי קופסת שימורים. לכן אסור לנו לעצור עכשיו, אסור. הלוואי שאשתי תגיד דבר אחד: יש לך גב ממני, אל תחזור עד שלא גמרתם".
והמג"ד שינדלר חותם: "שישים יום לא ראיתי את הילדים עד להתרעננות, והדבר שהכי הייתי רוצה הוא לראות אותם שוב. אנחנו הרי לא נלחמים כדי שהמבוגרים יוכלו לחיות פה, אנחנו נלחמים כדי שהילדים יוכלו לחיות. אחרת, מי יגור בעתיד בעוטף עזה? מי יגור במטולה? בבת־חפר מול טול־כרם, אפילו בירושלים? זו מלחמה אחרת, והנחישות הזאת חייבת להימשך לאורך שנים, גם בגזרת יו"ש".
קרוב לשלוש אחר הצהריים אני נפרד מהם בצביטת לב, תופס טרמפ על גבי צריח טנק בדרך חזרה לתחומי מדינת ישראל. המפקד מושיט לי משקפי אבק, וממליץ להחזיק חזק בחישוק סביבי. אנחנו עולים ויורדים עם אוטוסטרדת החול שנכבשה כאן בשבועות האחרונים תחת שרשרותיהן של חטיבות שלמות. ציר עזה נחל־עוז. מולנו באים טנקים, קומנדקרים ולוחמים חמושים בטור רגלי ארוך. מימינם ומשמאלם גלי הריסות, תפאורת מלחמה שלא נראתה פה מעולם אפילו באלבומים. ביד אחת אני ממשיך לאחוז בטנק התזזיתי, ביד השנייה מצלם. בתוך שתיים־שלוש דקות אנחנו כבר בשטח הפתוח, זירת ההפגנות שליד הגבול בעשור האחרון, זו שממנה הסתערו רוצחי הנוח'בה על מוצב נחל־עוז והקיבוץ בשמיני עצרת. והנה, אוטוטו, החומה שנפרצה ונחל־עוז עצמה, תיבנה ותכונן במהרה בימינו. צה"ל נוקם כעת היטב את נקמתה מעבר לגדר. רק אל תעצרו אותו עכשיו, מפצירים החיילים.
