כולנו מבינים שהשלב ההתקפי של המלחמה יסתיים בתום תקופה קצובה. על בסיס הניסיון ההיסטורי, ובהסתמך על גורמים מדיניים בארץ ובעולם, ניתן להעריך שיתנהל משא ומתן שבמסגרתו יוסכם כי עשרת אלפים אנשי חמאס, כולל הנהגת הארגון, יעזבו את הרצועה לקטאר או למדינה ערבית אחרת. לא מן הנמנע שההסכם יכלול גם את חיזבאללה, שיתחייב לנצור את נשקו לעת הזו. כלל החטופים, אלו שחיים ואלו שאינם בחיים, יוחזרו. "קו עזה" חדש ייכנס ללקסיקון הצבאי, וישרתו בו בעיקר חיילי חובה, בדומה לנעשה בלבנון לפני שנת 2000. כוח צבאי יוצב מעתה בכל יישוב הנושק לגדר בדרום, בצפון וביו״ש, וכיתות הכוננות יתוגברו. לכאורה בא לציון גואל.
מהיכרותי את השחקנים על המגרש ואת הגורמים המדיניים, לשם אנחנו הולכים. רוב הפרשנים הנדושים ישטפו את מוחנו שזה הצעד המתבקש והאחראי, ולאחר מכן גם יתקפו את רה"מ בנימין נתניהו על המחדל.
אם אכן התרחיש הזה יתממש, נצטרך לחשוב היטב מה נדרשת החברה האזרחית בישראל לעשות.
לצערי, סיום כזה של המלחמה יהיה בבחינת החמצת הזדמנות, שאף שהונחתה עלינו בלית ברירה, יש לנצלה באופן יעיל. הערפל שהוסר מעלינו, ההבנה שיש לא מעט ערבים שהכינוי "מתנחלים" מתייחס מבחינתם לכל ישראלי בכל שטחי המדינה, שמבקשים להרוג את כל הכופרים היהודים, – נשים, זקנים וטף ללא הבחנה ביום אחד – חלחלה עמוק ונצרבה טוב יותר מאלף קמפיינים שניסו להסביר זאת. אותם דמיונות שניסו למכור לנו במהלך השנים ש"ניתן להגיע להבנה והכרה הדדיות" היו בעיקר פרי דמיוננו, ואף פעם לא פרי דמיונם של אויבינו.
לכן יש רק קו סיום אחד: ניצחון ברור, שמסקנתו הברורה היא שוויתורים נוספים על שטח והתנתקויות למיניהן אינן רלוונטיות יותר לעולם.
קיר הברזל של זאב ז׳בוטינסקי התערער. הוויתורים על שטחים עוררו את הצד השני לתיאבון למלחמה, לא לשלום. הפרדיגמה שרווחה במטכ״ל ערב ההתנתקות גרסה כי ניתן יהיה להתמודד עם איומים מרצועת עזה "מרחוק", באמצעות כוחות ארטילריה וחיל האוויר. למרבה הצער, המציאות הקשה שהתנפצה לנגד עינינו לימדה אותנו אחרת. לכן יש לנקוט בצעדים הפוכים, שיבהירו לצד השני שמדינת ישראל קיימת וריבונית בשטחה, גם בשטחים שנכבשו מחדש.
במהלך שירות המילואים שלי, שהחל כמו רבים באותו בוקר שבת, יצא לי לחשוב לא מעט, להעמיק בסוגיה ולנסות להבין מהי החלופה הנכונה. אלו המסקנות שלי:
1 חייבים לשנות את הפרדיגמה ביהודה ושומרון. זהו הזמן להחיל ריבונות על בקעת הירדן ועל גושי ההתיישבות. זה ישים, זה כבר כמעט היה אצלנו ביד, ויש על כך הסכמה רחבה. בדרך זו נגדיר את הגבול המזרחי של ישראל, עניין שיש לו חשיבות עליונה. אנחנו צריכים לעשות זאת בעיקר לאור הנתון העגום שלפיו 82 אחוזים מקרב ערביי יו״ש הביעו תמיכה בחמאס ובטבח 7 באוקטובר. החלת ריבונות מיידית היא התשובה לנתון המסוכן הזה.
2 יש להקים ברצועת עזה המפונה התיישבות במודל גרעיני נח"ל או במודל התיישבותי אחר. גרעיני נח"ל היו מקובלים בתקופה שבה החיבור בין התיישבות לביטחון היה טבעי וברור. לצערנו, בשל הרצון להיות מקצועיים לכאורה, ולא לערבב בין שיקולים התיישבותיים לביטחוניים, הקשר החשוב הזה הלך והתרופף עם השנים, עד שנעשה מוקצה מלהזכירו. זה הזמן לחדש את הברית החשובה הזו, לצד ההבנה שללא התיישבות אין ביטחון.
3 עלינו לנקוט מדיניות של יד קשה מאוד מול כל תסיסה ביטחונית, קטנה כגדולה – כל הזמן, ללא פשרה, גם על אבן חצץ שנזרקת. לצערי, רק בעת מלחמה התובנה הזו מחלחלת. בפעילות השוטפת החשובה של הצבא, התובנה הזו לא תמיד מקבלת את היחס הראוי. לעיתים מכשלות כמו מטעים או קניין הפרט הפלסטיני עומדים לרועץ אל מול השיקול הביטחוני. בעת מלחמה העניינים משתנים וגם התוצאות בשטח, וזו נורמה שחייבת להיטמע ולהתקבע. אי אפשר לקבל מצב שבו זריקת אבנים ביהודה ושומרון היא דבר שבשגרה. עובדה, גם בגליל יש רוב ערבי, אך לא זורקים אבנים.
4 סיום העידן של בניית גדרות, שערים, התבצרות ועוד, בכלל היישובים באזורי הספר וביו״ש. בשום מקום בעולם אין מציאות כזו של גדרות, שערים ואמצעי ביטחון מגוונים כמו בישראל. ההשתבללות שלנו בתוך הגדרות איננה משדרת ביטחון. אולי היא משדרת תחושת ביטחון, אבל כלפי חוץ זהו בעיקר מסר של פחד וחשש תמידי מפני מתקפה. אפילו מערך הגדרות המשמעותי והמושקע בגבול עזה קרס לחלוטין. הגיע הזמן לשנות את הפרדיגמה גם בעניין הזה. אני עצמי גר ביישוב עלי, שסביב רובו אין גדר.
5 צבא קטן וחכם אאוט, צבא גדול וחזק אין: ישראל צריכה צבא עם מאגרי תחמושת משמעותיים, גם על חשבון דברים אחרים שכולנו נצטרך לוותר עליהם. לצערנו אנחנו מוגבלים מאוד בלחימה הנוכחית, בין היתר בגלל המחשבה שהובילה את מערכת הביטחון בעשור האחרון, שלפיה תמו ימי המלחמות הגדולות. מאגרי התחמושת שלנו כמעט התרוקנו אחרי חודש לחימה נרחבת. אי אפשר להאריך כאן בהשלכות של העניין, אבל הן חמורות. חמורה גם הקונספציה שרוב קציני הצבא הבכירים התיישרו איתה, אך למזלנו החיילים במילואים חדורי מוטיבציה רבה, וההתעשתות שלנו הייתה מהירה וטובה.
6 נקיטת יד קשה מול הפלסטינים ביהודה ושומרון על כל הפרה ריבונית, בעיקר בשטחי C, לרבות טיפול ב"תשתיות־על" כמו מתקני טיהור שפכים, אתרי איסוף פסולת ומחצבות. חוסר התיאום והאכיפה שלנו בנושא הוא חמור ביותר. יש לכך השפעות נרחבות וקשות על כולנו: מי התהום, האוויר והמחצבות אינם מבחינים בין שטחי C לשאר אזורי יהודה ושומרון. המשילות בתחומים אלו מהותית וחשובה מאין כמוה, והיא כוללת אכיפה על בנייה בלתי חוקית והשתלטות חקלאית במרחבי השטח הפתוח.
7 נקיטת יוזמה מול חיזבאללה, ללא המתנה להתגרות מהותית מצידם. אנו יודעים לנקוט יוזמה בסוריה ובלבנון נגד משלוחי הנשק שמגיעים מאיראן, אבל אחרי 7 באוקטובר נראה שזה לא מספיק. יש פער בין היכולת שלנו לעצור הברחות נשק ובין המציאות הכואבת בשטח. העברות הנשק מתעצמות, וככל שהן יתקיימו בין מדינות עם נמלים פתוחים לים התיכון כמו סוריה ולבנון – הפער יהיה גדול יותר. הכתובת נמצאת על הקיר.
לסיכום: ישראל כולה התעוררה למציאות אחרת בשבת השחורה ההיא. קיימת הסכמה רחבה מאוד שחייבת להיות תשובת משקל משמעותית, כזו שמשדרת ניצחון. מהו ניצחון? "מגפיים על הקרקע", שליטה בשטח, ריבונות, ובוודאי בשום פנים ואופן לא להשאיר את המצב כפי שהיה ב־6 באוקטובר.
רבים מדי היו שבויים בקונספציות. מעטים צעקו במשך שנים שהעיוורון הביטחוני מסוכן. הקונספציות הללו חייבות לעבור מן העולם. אי אפשר להשאיר את אותם גורמים שנשבו בתפיסה זו, ולאפשר להם להמשיך להוביל את הספינה הגדולה שנקראת מדינת ישראל. זה הזמן לתנועה אזרחית גדולה שתדרוש את יישום השינוי.
