המדרון המזרחי של עיר דוד ושל הר הבית יורד בתלילות אל הקדרון, אולם בעבר, מתברר, הוא היה תלול בהרבה. היה מי שטרח לרבד את כל השטח העצום הזה, שרוחבו כשבעים מטרים ואורכו קרוב לאלף מטרים, בשכבות של אשפה ועפר לסירוגין, עד שהמדרון נעשה מתון יותר. זה קרה בעיקר בעידן השיא של הבית השני, ימי מקדש הורדוס, מסוף המאה הראשונה לפני הספירה ועד פרוץ מרד החורבן בשנת 66 לספירה. בקובץ המחקרים "חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה" (2023), מציע ד"ר עומרי עבאדי שבמדרון המזרחי הסמוך לעיר דוד נטמנו שיירי סעודות הקורבנות שנאכלו בעיר.
מחקר אשפתות הוא תחום חדש למדי בארכיאולוגיה. כמה חפירות לאורך המדרון המדובר בעשרות השנים האחרונות חשפו בהדרגה את מטמנת האשפה הגדולה של ירושלים. החפירות הראשונות במדרון המזרחי החלו עוד בשלהי המאה ה־19, אולם רוב החוקרים התעלמו ממילויי האדמה העבים ולא העניקו להם חשיבות מחקרית מיוחדת. שאיפתם הייתה להגיע לשכבות חיים עם ארכיטקטורה, ושכבת האדמה הזו לא עניינה אותם במיוחד. הראשונים שהתייחסו בכובד ראש לשכבות המילוי והגדירו אותן כמטמנת אשפה היו פרופ' רוני רייך ואלי שוקרון, שבשנת 2003 פרסמו מחקר על אודות חפירה שביצעו כמאה מטרים דרומית־מזרחית מהר הבית (שטח L), ובה מצאו שכבת אשפה בעובי של כשבעה עד עשרה מטרים, וכן ריכוז יוצא דופן של חרסים ועצמות, שברי תנורים וכירות, שרידי טיח וממצא בוטני – הכול מהמאה הראשונה לספירה.
פריטים אחרים שרגילים למצוא באשפתות, דוגמת שברי זכוכית, מתכת, כלי אבן ופריטים ארכיטקטוניים – כמעט לא נמצאו. רייך ושוקרון חקרו מצבורי אשפה נוספים דרומה משם על פני המדרון, בשטחים שגם בהם הצטברו שפכי פסולת לגובה של עד עשרה מטרים. החפירה האחרונה שהתמקדה באותה מטמנת אשפה אינסופית התרכזה בחלקו הדרומי יותר של המדרון, כמאתיים מטרים מצפון לבריכת השילוח, שטח העונה לשם D3.
גם כאן עובי האשפה המצטברת הגיע לעשרה מטרים ואף יותר, והורכב מ־22 שכבות אשפה ועפר שכיסה אותה. להערכת החופרים, היו שכבות רבות נוספות שהוסרו באופן טבעי או מלאכותי לאורך השנים. הממצא הקטן כלל בעיקר כלי חרס, עצמות בעלי חיים, שרידי עצים מפוחמים, שברי תנורים וטיח, כלי אבן, מטבעות וכיוצא בזה.
חפירה נוספת לאורך המדרון נעשתה הרחק מצפון, במקביל לשער הרחמים, והניבה אף היא ממצאים רבים הדומים לאלה שנמצאו בשטח L: עצמות בעלי חיים, חלקן שרופות; כלי אבן, שברי תנורים וטיח וכלי חרס רבים, עם רוב בולט לסירי בישול.
עד לאחרונה נטו חוקרים להניח שבעוד בחלקים צפוניים יותר שנחפרו לאורך המדרון המזרחי, אלו הסמוכים יותר להר הבית (כונו בידי הארכיאולוגים שטחי L, H, J ,C ,A) הושלכה פסולת של הקורבנות במקדש, הרי שבשטח שנחפר בדרום המדרון (המכונה כאמור D3) הושלכה פסולת יומיומית ועירונית רגילה. אלא שעל פי עבאדי זה כנראה לא נכון. העדינות והיסודיות שבה טופלה המזבלה בדרום עיר דוד – טיפול שלא מוכר מאף אתר אשפה עתיק אחר בעולם – מרמז שכאן נטמנה, אולי אפשר לומר אפילו נגנזה, אשפה מסוג בלתי רגיל.
ד"ר עבאדי מציע שההבדל בממצא עצמות בעלי החיים בחלק הדרומי של המדרון לעומת חלקו הצפוני יותר, נובע מכך שאלה משתייכים לשני סוגים שונים של קורבנות: קודשי קודשים לעומת קודשים קלים. בעוד בחלק הצפוני של המדרון, זה הסמוך להר הבית, הושלכו שיירי קורבנות "קודשי קודשים", הנאכלים בידי הכוהנים בלבד ורק בשטח העזרה שבהר הבית, באשפה הדרומית הסמוכה לעיר עצמה הושלכו שיירי סעודות "קודשים קלים", ואולי גם מזון שנקנה בכספי מעשר שני שמותר לאכול רק בתוך חומות עיר הקודש.
קודשי קודשים דוגמת חטאת ואשם נאכלים רק בידי כוהנים ורק בגבולות המקדש. קודשים קלים, דוגמת קורבן שלמים, קורבן תודה, פסח, בכור ומעשר, מותרים באכילה לכל אדם ובכל רחבי העיר. בסיום הסעודה, או בסוף זמן אכילת הקורבן לפי דיני התורה, היו צריכים לקחת את הבשר הנותר ולשורפו באש. את כלי החרס שהשתמשו בהם בסעודה, ה"חד פעמי" של העידן הקדום, היה צריך לשבור.
פרופ' יובל גדות, שביצע את החפירה בדרום המדרון המזרחי, העריך שנעשה כאן מאמץ ליצור ריבוד של אשפה, שבמהלכו בין השאר נופצו כלי החרס לרסיסים. לאחר סיום הרבדת הפסולת שרפו אותה באופן מבוקר וכיסו אותה בערימות עפר. השריפה והכיסוי נועדו למנוע מאוכלי נבלות וממכרסמים לנבור בה ובכך לחלל אותה, וכך גם למנוע את הפיכתה למפגע תברואתי בעייתי הפולט ריחות רעים או יוצר מראה בלתי אסתטי לעיר. לשחזור הזה הגיע גדות בעקבות המאפיינים המיוחדים של הממצא, כדוגמת היעדר כמעט מוחלט של סימני כרסום על עצמות בעלי החיים, מיעוט עצמות מכרסמים וכן סימני שריפה על העצמות ועל המטבעות.
מערך פינוי האשפה המדובר היה שיטתי ונרחב. הוא כלל פינוי של גלי אשפה גדולים למדרון, וכיסויים בעפר באופן כמעט מיידי. לכיסוי השיטתי ויוצא הדופן של ערימות האשפה אין מקבילות של ממש בארץ, וכנראה גם לא בעולם. פינוי אשפה מאורגן ושיטתי מהעיר למטמנת אשפה מסודרת הוא תופעה ייחודית ויוצאת דופן לירושלים של שלהי ימי הבית השני. גם בירושלים עצמה לא התגלו מטמנות אשפה מסודרות ומתוכננות מתקופות אחרות, ודאי שלא בהיקף דומה.
עצמות שרופות וחרוכות היו כ־14% מכלל הממצא, כמות גדולה ביחס לאתרים אחרים. נמצאו גם לא מעט מטבעות עם סימני שריפה על צד אחד – מה שמעלה את ההנחה שמדובר בשריפת פסולת באתר עצמו.
5,701 עצמות בעלי חיים נאספו לדגימה משטח . 69% מהם התבררו כעצמות עיזים וכבשים. הבקר היווה 13% מכלל העצמות, חיות בר – פחות מאחוז מהממצא. כ־7% מהעצמות היו של תרנגולות ולא נמצאו כלל יונים. למה זה חשוב? כי יונים אומנם הובאו כקורבן על פי התורה, אולם רק כקודשי קודשים – קורבן עולה או חטאת. כלומר, כשהן נאכלות זה נעשה רק בידי כוהנים בחצר המקדש, ולכן אין לצפות למצוא אותן במזבלה של "הקודשים הקלים" בירושלים התחתית. ואכן, בחפירות שנערכו צפונה יותר, בסמוך להר הבית, אותרו עצמות יונים (ארבעה אחוזים בשטח , 4.6% בשטח C).
רוב מוחלט של שרידי הצאן שאותרו, כ־77%, נשחטו בטווח הגיל שבין חצי שנה לשנה וחצי. רוב הבקר, כ־65% בערך, נשחטו בין חצי שנה לשנתיים וחצי. כמעט לא אותרו פרטים שהגיעו לגיל ארבע. מה זה אומר? שבהמות הובאו לכאן בסיטונאות רק במטרה לאכול את בשרן. לא מדובר בבהמות ששימשו קודם לכן במשק הביתי לצורכי חליבה, לצורך הצמר שלהן או כאמצעי חרישה, ונשחטו רק בגיל מתקדם יחסית כשתפוקת הייצור שלהן לא הצדיקה עוד את המשך אחזקתן. בקיצור, על פי תכולת מזבלת הענק הקדומה הזו אפשר להבין שכאן נערמו שיירי סעודות מצווה המוניות שהתקיימו בעיר, וכי לא מדובר באשפה עירונית רגילה.
החוקרים מציינים גם שמלאכת ביתור הבשר במקרה של שטח D3 נעשתה בידי הדיוטות ולא בידי קצב מומחה. מדובר ככלות הכול בשיירים של חגיגות משפחתיות שהתקיימו פעם־פעמיים־שלוש בשנה, ולא בגורמים מקצועיים שהתמחו במלאכת הכנתם של כבשים או גדיים לסעודה.
בעוד שבחפירות באזורים הצפוניים יותר במדרון המזרחי – בשטח C כמו גם בשטח L – רוב העצמות שנמצאו היו של זכרים ביחס של 13:2, בשטח D3 היחס בין בעלי חיים זכרים לנקבות היה מאוזן. אולי גם זה קשור להבדל ההלכתי בין קודשי קודשים – שבאים ככלל מבעלי חיים זכריים – לעומת קודשים קלים דוגמת שלמים, שבמסגרתם מוקרבות בהחלט גם נקבות.
לדברי עבאדי, "הימצאות עצמות של בעלי חיים שאינם ראויים לשמש קורבן במקדש, כמו התרנגולים והדגים, אינה יכולה לשלול את האפשרות שיש לפנינו אשפה פולחנית. לצד בשר הקורבן, שהיה המנה העיקרית בסעודות הפולחניות, אולי הוגשו גם תוספות למיניהן". לצד זה אפשר להעלות את הרעיון שמדובר במזון שנרכש בכספי מעשר שני או לחילופין שלפנינו פירות נטע רבעי, שאפשר לאכול רק בתחומי העיר המקודשת.
"מטמנת האשפה שבמדרון המזרחי הייתה למעשה אתר הטמנה ענק לשרידי קורבנות, לשיירי הסעודות הטקסיות ולשיירי האירועים והחגיגות שערכו עולי הרגל בעיר", מוסיף עבאדי. "מדובר בכמות עצמות גדולה במידה רבה מאוד בהשוואה לאתרים אחרים. כמות עצמות כזו אינה מתאימה לאשפה סטנדרטית של בתי מגורים. מלבד כמות העצמות הגדולה, המחקר הזואו־ארכיאולוגי שנערך על העצמות מהחתך הצפוני הראה שרוב החיות יובאו אל העיר מרחוק – מן המדבר, מהר חברון ומעבר הירדן – ומיעוטן גדלו באזור העיר. הצורך בייבוא צאן לקורבנות ממקומות רחוקים מתכתב יפה עם מקורות ספרותיים המספרים על אספקת קורבנות בכמות אדירה עבור עולי הרגלים.
"באופן דומה אפשר לפרש את ממצא כלי החרס משטח D3, שהכיל כמות אדירה של קערות וסירי בישול, שהיו יכולים להגיע מסעודות טקסיות שהתקיימו ברחבי העיר. כל רובדי האשפה מתוארכים לתקופה קצרה מאוד של כמה עשרות שנים, מסביבות ראשית המאה הראשונה לספירה ועד לכל היותר סוף שנות השישים של אותה מאה. צריך גם לזכור את ההתרחשות ההיסטורית של אותה תקופה: הרחבת מתחם הר הבית ושיפוץ המקדש בידי הורדוס הובילו לפריחה של מנהג העלייה לרגל ולזינוק במספר המבקרים מהארץ ומהעולם.
"כאשר עשרות אלפי יהודים התקבצו אל העיר בשלושת הרגלים, וכולם היו שותפים בחגיגות ובסעודות שכללו אכילת קורבנות במקדש וברחבי העיר, השאריות של כל האירוע ניכרו בשטח – בשאריות של סירי הבישול והקערות, שהיו צריכים לשבור בסוף סעודות הקורבן. טרם נמצאה עדות למטמנת אשפה ממקור יום־יומי מהתקופה הרומית הקדומה שהושקעו בה כל כך הרבה מחשבה, ארגון וסידור, הכוללים שריפה וכיסוי שיטתי של הפסולת. ללא ספק מדובר כאן באירוע חריג, בגודל ובעוצמה יוצאי דופן שאין להם אח ורע בעולם הקדום. זו יכולה להיות אחת העדויות המרשימות לממדים העצומים של תופעת העלייה לרגל בירושלים בשלהי ימי הבית השני, גלעד לתפארתה של ירושלים בימי קדם".
