מאה ושמונה־עשרה. 118 רופאים, עובדים סוציאליים ועורכי דין. 118 תושבי בת־ים, עלי וטבריה. 118 מבוגרים וצעירים, 118 בעלי משפחות ורווקים, 118 אנשי מילואים. מאה ושמונה־עשרה חללים שיכלו למצוא תירוץ ולהתחמק, אבל בחרו להיות שם, בלב התופת. בשבילי, בשבילנו.
השבוע סיימתי שירות מילואים של מעט יותר מחודשיים כדוברת אוגדה 252, אוגדת מילואים, שלה חטיבות חי״ר ושריון. אני חייבת להודות שבהתחלה הייתה ספקנית. מה יש לומר על אוגדת מילואים? הרי את הדברים הגדולים באמת עושים לוחמי גולני ו־188, שלדג והשייטת.
התבדיתי. הם היו שם וחלקם עדיין שם – בבית־חנון, בשג׳אעיה ובחאן־יונס. במקומות המסוכנים ביותר, מקבלים את המשימות החשובות ביותר ועומדים בהן בהצלחה. עוד לפני הכניסה הקרקעית הם היו שם. לוחמי האוגדה שבה הוצבתי הגיעו ליישובי עוטף עזה ולאזור מסיבת הנובה כבר ב־7 באוקטובר. חלקם הגיעו תוך שעות בודדות מבתיהם; אחרים, שעשו את החג במקומות אחרים, עברו רק לרגע בבית לאסוף את המדים והציוד; וישנם כאלה שאפילו את זה לא עשו, אלא קפצו כמו שהם במטרה להציל במהירות כמה שיותר אנשים.
בשבוע הראשון הם הגנו בגופם על עוטף עזה, תוך ביצוע משימות מסוכנות פיזית ונפשית. מטהרים את המרחב ממחבלים, מחפשים גופות להביא לקבר ישראל. לא היה להם זמן לנוח, ולאחר שבוע אחד הם נכנסו ללחימה. הם, שיש להם משפחות, קריירות וחיים אחרים, נכנסו לעולם מקביל, עולם רועש ולוהט, עולם של מלחמה.
דווקא אלה שהם הורים לילדים נלחמים בעוז, מתוך הבנה שהם חייבים את זה לילדים שלהם ולילדים של כל עם ישראל. שבלי ההקרבה יוצאת הדופן שלהם, אף ילד ישראלי לא יוכל לחיות פה בביטחון. גבורתם ומסירותם לא נופלת מזו של הלוחמים הסדירים, ולעיתים גם עולה עליה.
אחרי כחודש במלחמה הנחתי שאתחיל לראות סימני מיאוס. טבעי שאנשים ירצו לחזור לחיים שהם בחרו בהם כשהשתחררו מהצבא. התבדיתי שוב. לא רק שלא ראיתי סימני מיאוס, להפך. ראיתי אנשים שמתנגדים נחרצות לסיום מוקדם של המלחמה. לא כי הם לא רוצים לשוב לחיק משפחתם ולא כי הם ששים אלי קרב, אלא כי הם רוצים להשלים את המשימה החשובה ביותר: להגן עלינו.
במלחמת האין ברירה שנכפתה עלינו, לאנשי המילואים הייתה קצת יותר ברירה. הם יכלו להגיד שנמאס, אבל הם לא אמרו את זה. לא כי התביישו לדבר, אלא כי לא נמאס להם. הם רוצים להמשיך ולהשלים את המשימה במקצועיות ובנחישות כמו שעשו עד עכשיו.
כפי שרמזתי בפתח הדברים, ״המילואימניקים״ אינם קבוצה אחידה של גיבורי־על שמגנים עלינו. הם גיבורי־על, אבל הם שונים בתכלית זה מזה.
אספר לכם קצת על שני גיבורי־על כאלה, שנפלו בהפרש של פחות מחודש זה מזה. שניהם השתייכו לאוגדה 252 שבה שירתי. רס״ם קובי דבש בן ה־41 שירת בגדוד הנדסה תחת חטיבת השריון 14. הוא יליד חולון, והתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו בטבריה, שם עבד בחברת השכרת רכב. הוא נפל בשבוע שעבר, בקרב בדרום רצועת עזה.
כשלושה שבועות לפניו נפל סרן עמרי יוסף דוד בן ה־27, ששירת בגדוד חי״ר בחטיבה 12 של יוצאי גבעתי. התגורר עם בת זוגו בכרמיאל, העיר שבה נולד, ועבד ברשות שדות התעופה. הוא נפל בקרב בצפון רצועת עזה.
כביכול אין ביניהם הרבה משותף. אחד צעיר בזוגיות, השני בעל משפחה וילדים. זה לוחם הנדסה וזה לוחם חי״ר. אבל מחבר ביניהם הדבר המשותף החשוב ביותר: הנכונות, שלמרבה הצער הם גם מימשו, להקריב הכול כדי שנוכל להמשיך לחיות בארץ אבותינו בביטחון.
בזמן שאנחנו חוזרים לשגרה, חלקם עדיין שם. בזכותם אנחנו יכולים לקום בבוקר לעבודה, לקחת את הילדים מהמסגרות בצהריים, ולאכול עם בני הזוג שלנו בערב.
אותם גיבורים ראויים לכל ההערכה וההערצה שלנו, אבל בכך לא די. כפי שהם נלחמו עבורנו, עלינו להילחם עבורם כבר עכשיו כדי לדאוג שכאשר הם חוזרים הביתה הם לא יחזרו לבית חרב ועסקים מתמוטטים, אלא למענה הולם מהמדינה שיסייע להם לחזור לשגרה. עלינו לדאוג שבמקום סעיפי התקציב מעוררי המחלוקת והמשרדים המיותרים, המשאבים הלאומיים יופנו לאותם גיבורים שיפשטו את המדים וייראו פתאום כמו כולנו, אבל עם הרבה יותר דאגות.
