להנהגה המדינית והצבאית היה ברור מלכתחילה שאנו הולכים למלחמה ארוכה, וכך הוכרז מראשית המלחמה. אבל הציבור, ועימו גם ותיקי מלחמות ישראל, מתקשים להבין מה נשתנה, מה הופך את המלחמה הנוכחית לארוכה מכל מה שהוכר כאן מאז מלחמת העצמאות.
כאשר דוד בן־גוריון גיבש את תפיסת הביטחון הישראלית, הוא הכיר בחולשתה הבסיסית של מדינת ישראל בכל הקשור ליכולת העמידה במלחמה ארוכה. לפיכך הוא ציפה מצה"ל להכריע מלחמות בזמן קצר ופיתח את כוח המחץ ההתקפי, תחת הציווי להעביר את המלחמה מהר ככל הניתן לאדמת האויב.
התלות הישראלית בסיום מלחמה בזמן קצר הובנה לעומק בתפיסת המלחמה שהתגבשה בארגוני חיזבאללה וחמאס, בהכוונת איראן. מתוך מודעות אסטרטגית הם גיבשו תפיסת מלחמה הפועלת לשלילת יכולת הכרעה ישראלית בזמן קצר. תפיסתם הוצבה על שני רכיבים מערכתיים: על מערך רקטות הפרוס בכמות גדולה במלוא עומק המרחב, ומאפשר המשך ירי יעיל אל העורף הישראלי לזמן ממושך, גם לאחר חדירת צה"ל לחלקים נרחבים בשטח האויב; וגם על הגנה צפופה רוויית מכשולים ומטענים, מעל ומתחת לפני הקרקע, בלב המרחב הבנוי בערים ובכפרים. בתנאים אלה, העברת המלחמה במהירות לשטח האויב הפכה למשימה מורכבת.
מול מתקפת צה"ל, נבנתה שיטת הגנה אחרת מזו שהוכרה במלחמות התנועה במדבר. במערכות אלו, כמו במלחמות סיני וששת הימים, לאחר פריצת קו ההגנה הראשון חדרו הכוחות המשוריינים של צה"ל אל מרחבי התמרון, תוך מיצוי כוח התנועה והמחץ, והשיגו הכרעה מהירה.
לכך הצטרפו שינויים מהותיים נוספים בהתארגנות האויב ללחימה, בהם גם בשיטת הפיקוד והשליטה. ההתארגנות ללחימה אצל חיזבאללה וחמאס נוטה לביזור, באופן שמאפשר לכל גרעין לחימה מקומי המשך לחימה עצמאית גם בהיעדר הוראות. במלחמות העבר, לעומת זאת, לפגיעה במרכזי הפיקוד והשליטה הייתה השפעה ישירה על מיטוט האויב.
זה שנים הלחימה הולכת ומתמקדת בערים. אבל בעיקר אצל חמאס, היא מתבטאת בהתארגנות מובהקת על בסיס בני המקום. במבצע סיני, בשנת 1956, כוח משוריין קטן יחסית (גדוד שריון מחטיבה 37), שהוביל אחריו חטיבת חי"ר מילואים באוטובוסים (חטיבת מילואים 11), כבש לבדו את כל רצועת עזה במהלך מהיר. מרגע כניעת המפקד המצרי לאלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני, החיילים המצרים שלא היו בני המקום נטשו את המרחב או נכנעו ונפלו בשבי.
כך היה גם במלחמת ששת הימים. הם הגיעו ממצרים, ממרחבי הדלתא והנילוס, ותפקדו למעשה ככוח משלוח. האזרחים העזתים שהסתגרו בבתיהם כמעט לא היו חמושים, ובוודאי לא היו מאורגנים ללחימה.
לעומת זאת, במלחמה המתנהלת עתה ברצועת עזה, הכוח הצבאי מאורגן בגדודים וחטיבות על בסיס בני המקום. גדוד שג'אעיה על לוחמיו ומפקדיו מבוסס על בני שג'אעיה, וחטיבת חאן־יונס מבוססת על בני חאן־יונס. כך בכל אזורי הרצועה. גם בשדרת הפיקוד מוקנית חשיבות לזיקת המקום.
ברגע שכוחות צה"ל חודרים לעומק המרחב, הלוחם החמאסי ינטוש אולי את עמדתו אבל יחמוק וייעלם במרחב שהוא ביתו. בעיתוי מזדמן הוא יוכל להגיח עם נשקו, לפעול ולהיעלם שנית בתוככי האוכלוסייה. בכך טמון ההסבר מדוע פעולה לטיהור רצועת עזה או מערכי חיזבאללה בדרום לבנון דורשת סדר כוחות רחב ואורכת זמן ממושך.
שינוי משמעותי נוסף טמון בתודעה הדתית־ג'יהאדית המניעה את הכוחות שנבנו בעשורים האחרונים ללחימה נגד מדינת ישראל. במבט על תבוסת צבאות ערב ביוני 1967, הסביר הפוסק המוסלמי שייח' יוסוף אל־קרדאווי: "השיבה אל האמונה והנפת דגל הג'יהאד חיוניים בכל מערכה, אך חיוניים במיוחד נגד הציונות העולמית, וזאת משום שהציונים מחמשים את חייליהם באמונה דתית, בחלומות דתיים".
ברוח זו הוביל עבדאללה עזאם, בן כפר ליד ג'נין, את לחימת המוג'האדין באפגניסטאן. בהשראתה, יומיים לאחר פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987, הוקמה תנועת חמאס. גם מול חיזבאללה פוגש צה"ל לוחמים אסלאמיים מאמינים, והם מציבים אתגר שלא הוכר בעבר.
עיון מעמיק במכלול הסיבות להתארכות המלחמה, על צורתם והגיונם של האיומים המתפתחים נגד מדינת ישראל, חיוני לגיבוש תפיסת ביטחון ישראלית חדשה. במסגרת המאמץ הזה נדרשת, בין השאר, היפרדות מקונספציית הנסיגות, שעדין מוחזקת על ידי בכירים לשעבר במערכות הביטחון, כשהם ממשיכים לספר כי צה"ל בעליונותו המוחצת יוכל תמיד לשוב אל דפוסי הניצחון ממלחמת ששת הימים. כאילו בעליונותו הטכנולוגית צה"ל יכול לוותר על הצורך בעומק טריטוריאלי ולנצח בזמן קצר גם מקווי 67'. אלא שבינתיים לא צה"ל נחלש מאז יוני 67' – האויבים השתנו, התפתחו יצירתית והתחזקו מאוד. לבירור תובנה זו משמעות קיומית לעתיד מדינת ישראל.
