את המאמר הזה אני כותב בראש כבר מ־8 באוקטובר. כותב בראש, מדבר עליו עם חברים, אבל לא מעלה אותו על הכתב. כי הנושא שלו הוא החובה הציבורית המוטלת על בנימין נתניהו להודיע, כבר מבוקר 8 באוקטובר, שיתפטר מתפקידו ברגע שתסתיים המלחמה. ומכיוון שהולך ומתברר שלמלחמה צפויים שלבים רבים וארוכים, צריך לדייק גם בדרישה הזו: עליו להתפטר ברגע שיסתיים השלב הראשון – האינטנסיבי – של הלחימה.
עצם הצורך להסביר את הצורך בהתפטרות נתניהו הוא מביך. זה אמור להיות עניין מובן מאליו. ראש ממשלה שבמשמרת שלו אירע האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה, שבו נרצחו כ־1,200 בני אדם, חלקם במיתות משונות ונוראות ואחרי מעשי אונס מזוויעים, צריך להתפטר גם אם לא הייתה לו שום אחריות למעשה. הציבור לא אפשר לגולדה מאיר להמשיך בתפקידה גם אחרי מערכת בחירות שהתקיימה לאחר המלחמה ואפשרה לה להקים ממשלה, ואחרי דו"ח של ועדת חקירה ממלכתית שניקה אותה מאחריות.
אבל מעבר לכך, לנתניהו יש אחריות גדולה בהרבה על מחדל 2023 מאשר היה לגולדה על מחדל 1973. הוא לא רק קיבל את הקונספציה שדרשה "להכיל" את מתקפות חמאס ולהסתפק בסבבים במקום מלחמת הכרעה; כשחמאס נקלע למשבר כספי אחרי שהרשות הפלסטינית הפסיקה לו את הזרמת הכספים, הייתה זו ממשלת ישראל בראשות נתניהו שאפשרה לחמאס לצאת מהמשבר באמצעות הכסף הקטארי.
אם כך, מדוע להמתין עם התביעה להתפטרות עד לסיום השלב האינטנסיבי של המלחמה? ומדוע בכלל היססתי לפרסם את המאמר? התשובה לשתי השאלות זהה: מדינה במלחמה זקוקה באופן מיוחד ליציבות בהנהגה. גם גולדה, שידעה היטב את מידת אחריותו של שר הביטחון משה דיין למחדל הנורא, לא אפשרה לו להתפטר ביום השני למלחמה. יש גם תקדימים אחרים – הבולט ביותר הוא החלפת צ'מברליין בצ'רצ'יל אחרי שכמעט כל אירופה כבר נכבשה על ידי הנאצים – אבל הם נוגעים פחות לביקורת על מהלכים קודמים ויותר לחשש שמהלכי העתיד לא יהיו מספיק נחרצים. למען האמת, יש מספיק סיבות לחשוש בעניין זה גם מנתניהו, אבל לפחות כרגע הוא לא מספק די הוכחות לכך.
הסיבה לכתיבת המאמר עכשיו נוגעת לעובדה שהשבוע נתניהו בכל זאת הגדיש את הסאה. אחרי שכבר דאג לפזר אמירות מרעילות על אחריות הצבא ומפקדיו לאסון; אחרי שהסביר למתעניינים בנסיבות הריגתו של האזרח האמיץ יובל קסטלמן ש"אלה החיים" – נתניהו עשה השבוע שני מהלכים שאינם מאפשרים עוד לשתוק. בתחילת השבוע הוא ביקש להזכיר לכולנו ש"הסכמי אוסלו גרמו לאותו מספר הרוגים כמו הטבח בשמחת תורה, רק על פני תקופה ארוכה יותר". המסר הזה נועד כמובן לרמוז שמי שלא תבע מאדריכלי אוסלו להתפטר על ההרוגים "שלהם", שלא יתבע ממנו להתפטר עכשיו. שלשום הוא גם הפך את המלחמה למופע סטנדאפ, כאשר הופיע בהדלקת נרות של המשטרה והתחיל "לשחק" עם הקהל בשאלות מוזמנות: "מה אתם אומרים, רוצים שנפסיק? שנמשיך? עד הסוף?"
בעניין אוסלו יש לומר כמה דברים: ראשית, חלק מהנרצחים בעקבות הסכמי אוסלו היו בשנות שלטונו של נתניהו. ושנית, הסכמי אוסלו אכן היו שערורייתיים, בעיקר בהנחה הנואלת שכניסת טרוריסטים חמושים לשטח שבשליטת ישראל תהפוך אותם איכשהו לחתולי מחמד. אבל שערורייה של ראש ממשלה אחד איננה מבטלת את מחדלו של ראש ממשלה אחר. אדרבה, ראש הממשלה שהביא לנו את אוסלו וקורבנותיה סולק מן הזירה הציבורית בדרך שנתניהו בוודאי לא היה מאחל לעצמו (וגם אנחנו לא). כך שהתפטרות היא בכל זאת פתרון רצוי יותר.
מבחינה מוסרית, נתניהו לא ראוי לכהן כראש ממשלה כבר ארבע שנים לפחות; מאז החל להעדיף באופן שיטתי את האינטרס האישי שלו על פני האינטרס הלאומי (חמש מערכות בחירות, הבגידה בגנץ וביטול העברת תקציב המדינה, ההוראה לאופוזיציה בראשותו להתנגד גם לחוקים חיוניים, וביטול ההסכם עם חסידות בעלז על כניסה ללימודי ליבה). הוא בוודאי לא ראוי לכהן בתפקיד הזה מאז 7 באוקטובר. אבל העובדה שהוא מאלץ את הלוחמים והאזרחים גם יחד להתמודד עם המחשבה הלא תיאמן שאחרי המלחמה הנוראה בחמאס הם עוד יצטרכו להיאבק מאבק פנימי על התפטרותו, היא פשע אחד יותר מדי.
הוא חייב להודיע עוד היום שיתפטר מיד בסוף השלב הראשון של המלחמה, ואם לא יודיע – המאבק להדחתו כאן ועכשיו יהיה מוצדק לחלוטין.
