מאז ה-7 באוקטובר חלפו כבר חודשיים וחצי, והזיכרון של הזוועות הנוראות הולך ומתרחק, הולך ומתקהה – במוחם של רוב הישראלים.
הדי הפיצוצים בעזה, תמונות הקרבות, סיפורי הלוחמים, הכאב על הנופלים וגם כוחו של הזמן – עושים פעולה טבעית ואנושית – מטשטשים את הזיכרון הנורא ומרחיקים את האירועים הבלתי נתפסים שאירעו בגבולה הדרומי של ישראל באותה שבת ארורה.
עם התקהות הזכרון, מתעמעם לו הזעם שפעפע בכולנו בשבועות הראשונים למערכה. המלחמה נכנסת למין שגרה שכזו, שבה אנחנו הולכים ומתכנסים, מבלי לשים לב לכל מיני תבניות מהעבר – תבניות שהתרגלנו לחשוב לפיהן לפני שהאדמה רעדה והעולם התהפך עלינו בבוקרו של חג שמחת תורה. תבניות הרסניות – הן בפלגנות הפנימית ובשיח הפנימי והן באופן שבו אנו מטפלים באויב.
אבל כפי שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, חייב כל יהודי ובוודאי כל ישראלי לראות את עצמו, יום יום, כאילו הוא שרד את הפוגרום הנורא של ה-7 באוקטובר.
החובה הזו להמשיך ולזעום, היא לא רק חובה מוסרית ונאצלת של זיכרון, ולא רק הצדקה לאיזו אמירה כללית ש -״לעולם לא עוד״. לא. זהו ציווי, הדיבר ה-11 אם תרצו, שיש לו מטרה ותועלות אופרטיביות חשובות – תפקידו לתת מענה לשחיקה שנותנת את אותותיה בכולנו.
אנו חייבים להמשיך ולשמר את הזעם. זהו זעם קדוש, שתפקידו לאפשר לעם ישראל לנצח במלחמה. כבר כעת, עם ״ירידת מפלס הזעם״, מתחילות להתגנב מחשבות של קושי, מתחילות (למשל) לעלות במוחותיהם של הישראלים הרחמנים מחשבות ״בינלאומיות״ ישנות של מוסריות לכאורה, בדבר ״שמירה על חיי בלתי מעורבים״ שמשמעותן היחידה היא תשלום גבוה יותר בחיי החיילים שלנו והארכת המלחמה. וגם – בלא זעם, העורף מתחיל לשכוח שעליו לשמור את העיניים על המטרה המרכזית: להוריד את אויב על הברכיים, לנצח ניצחון מוחץ, ולהבטיח באמת שלעולם לא עוד.
ובכן, איך משמרים את הזעם הזה?
את הזעם משמרים על ידי הקשבה: לזעקות הנשים שנאנסו בכוח ובאכזריות, חלקן ילדות צעירות, אונס קבוצתי אלים שסופו רצח עוד יותר אלים והשחתה של הגופות שלהם. במקרים רבים – מול בני המשפחה והחברים שלהם, רגע לפני שכולם נשחטו.
את הזעם משמרים על ידי הקשבה לזעקותיהם של ההורים שרואים את ילדיהם עוברים עינויי תופת שאיבריהם נכרתים בעודם בחיים או שנרצחו לנגד עיניהם. את הזעם שומרים – ואוגרים טוב טוב – על ידי מבט לתוך העיניים הקרועות לרווחה של ילדים קטנים שכפתו אותם, וערמו אותם, ושרפו אותם בחיים.
את הזעם שומרים בנצירה לנצח את מבטיהם המבוהלים של צעירים המסתתרים בתוך מיגוניות ומחכים לרוצחים המתועבים שיבואו בעוד רגע כדי לחטוף אותם לעזה או לקצור אותם ברובי סער ורימונים.
את הזעם שומרים בעצירת הנשימה לזכרן של תצפיתניות שנרצחו בגז. על ידי סתימת האף נוכח צחנת השריפה והריקבון של גופות אחינו ואחיותינו בערים, בקיבוצים, וביישובים לאורך הגבול של עזה.
את הזעם אוספים בשקט, בלחישה, כמו מאות הנצורים בממ״דים רגע לפני שהגיעו אליהם המחבלים הארורים כדי לטבוח בהם באכזריות ובחדווה. את הזעם אוספים מאינספור סיפורי הזוועה של השחתת גוויות ועינויים של חיילינו ואזרחינו לשם ההנאה הסדיסטית של האויב הנאצי הפלשתיני.
את הזעם מחלקים לכולם, כפי שחילקו סוכריות ברחובות עזה למשמע החדשות על הטבח האכזרי, ומוליכים ברחובה של עיר, כפי שהוליכו את חטופינו כחיות בקרקס.
את הזעם הזה יש לגדל ולטפח היטב – לאחסן, לשמר. יש לו תפקיד חשוב ביכולת שלנו להשלים את המשימה – ניצחון מוחץ על האויב הנאצי שצמח בעזה. תפקידו להשתיק את הקשקשת והלחץ הבינלאומיים, את החריקות הפוליטיות, את תחושות הייאוש ואת השחיקה הטבעית של המציאות והזמן.
אסור שעם ישראל יעבור על הדיבר ה-11: לא תשכח – שמור על הזעם.
