אתם וודאי מכירים את בדיחת האבא הידועה, המעצבנת משהו, שבאופן לא מפתיע הייתה משפט קבוע של אבא שלי. בכל תחילת חורף כשטענתי שהאצבעות שלי קפואות, הוא היה עונה "זה סימן שעוד יש לך אצבעות", ומגחך לעצמו על הבדיחה שלו.
במשך השנים בהן הבדיחה לא ממש הצחיקה אותי, הבנתי שהיא בכל זאת טומנת בחובה עומק ומסר שרק לאחרונה אני מרשה לעצמי להתבונן בו, ואפילו לנשום בהקלה מולו.
אוקיינוס הרגשות הקשים והבלתי נגמרים בחודשים האחרונים רק הלך והעמיק. וככל שהזמן עובר, על אף המחשבה שזהו – הגענו כבר לשיא העצב או לשיא התסכול, מגיעה מציאות נוספת, קשה מעט יותר ומוכיחה לנו שיש עומק חדש לאוקיינוס הזה, והוא אפל ותהומי אף יותר.
פעמים רבות אני דווקא מוצאת נחמה ברגשות הקשים המציפים אותי, אלו שלפעמים לא מאפשרים לי לקום בבוקר, להמשיך את עסקיי כרגיל, לנשום ואפילו פשוט לחיות.
ברבות מהפעמים בהם העצב ושברון הלב, הפחד והתסכול פוקדים את דלתי – אני מברכת עליהם, מזמינה אותם להיכנס ומאפשרת להם לעשות בליבי ככל העולה על רוחם. כי מעבר לתחושת הכניעה שיש ברגשות העצב, הפחד והכאב, אני מתחילה לראות בהם לאחרונה גם צד אחר. כזה שהוא אפילו פרודוקטיבי ומסייע להניע את שגרת יומי.
"כאשר הפחד לאבד קרובים האמיר, שיניתי הרגל שהיה מושרש בי ממש עד לאחרונה, לנצל בליל שבת כל רגע אפשרי לקריאה בחדר בדלת סגורה, בעוד שאר בני הבית ערים ומשחקים בסלון. כעת אני מביאה את הספר ויושבת איתם"
כך למשל, כאשר הפחד לאבד קרובים האמיר מאוד, שיניתי הרגל שהיה מושרש בי ממש עד לאחרונה, לנצל בליל שבת כל רגע אפשרי לקריאה בחדר בדלת סגורה, בעוד שאר בני הבית ערים ומשחקים בסלון. כעת אני מביאה את הספר לסלון, וקוראת לצד הילדים המשחקים ומשתובבים סביבי. אני אמנם מתקשה מעט להתרכז כך בקריאה, אבל יותר נמצאת איתם ויותר עם הנעשה בבית.
הרגל נוסף שמעט השתנה אצלי, הוא זה שהעדיף לא להתקשר ולא לענות לטלפונים, מאנשים ששיחה איתם יכולה יפה מאוד להישאר במרחב ההודעות, גג הודעה קולית. לאחרונה אני מרבה יותר בשיחות טלפון, מאריכה יותר גם בהודעות ובפירוט מילות שבח והערכה, והכל מפחד שאולי תהיה זו חלילה השיחה האחרונה.
עלה בי צורך לפעמים לאגור חוויות, רגעים קטנים שנראים על פניו חסרי משמעות, כמו ישיבה על הדשא מחוץ לבית עם כוס קפה לצד הילדים. סתם רגע ללא תוחלת שהופך לכזה שמוכרח להינצר עמוק בתוכי ולא לתת לו להישאר. והכול, מרוב פחד שאולי לא יהיו לנו עוד רגעים כאלה בחיינו. שאלו רגעים יקרים אחרונים, כן, הפחד הוא מה שיצר לי את אותם הרגעים.
שיבוא העצב
כמובן שברוב המוחלט של הזמן אני מדחיקה, כמו כולנו. הדחקה מוחלטת של אותם הרגשות, מתוך ניסיון מר ונמהר לשחק אותה שהכול בסדר. שאפשר בקלות לחגוג מסיבת חנוכה משפחתית ושזה לא מגיע עם כובד המשקל הכואב שהמלחמה הזו מביאה איתה. ניסיון שלא להפוך את כל החיים שלנו לרציניים, אלא גם להשאיר בהם סתם כאלו רגעים רנדומליים, שיכללו מריבות ושעמום. ובגדול, שתהיה לנו עוד האנושיות הפשוטה שמספרת לכולם שהכול בסדר ושאנחנו שומרים על מצב רוח רגיל. ולרוב, אני משתדלת שזו תהיה האמת.
אבל כשהם מופיעים, ובתקופה הזו תכופות, כל רגש בתצורתו, זה בא בעוצמות גבוהות וקשות ללחימה, ולכן בלית ברירה אני נאלצת להפיק מהם כמה שיותר.
בנוגע לעצב, זה לא ממש חדש לי. הימים האחרונים, ימי טרום האזכרה של רזיאל, מזכירים לי שחוויתי לא פעם עצב בחיי. עצב עמוק שלא הייתה לי שליטה עליו וגם לא ממש ניסיתי להילחם בו. הייתי שבורה ומרוסקת, חלל גדול מילא את כולי ופשוט הרפיתי לקראתו. שיבוא העצב, גם ככה הכול מבולגן פה, אין לי מה להסתיר. והוא בא, במלוא עוזו, ריסק אותי עוד קצת עד שהחליט להמשיך הלאה בדרכו. מאפשר לי מעט להתנער ולהיבנות מחדש, עד הפעם הבאה.
החידוש כעת הוא שכביכול זה רחוק ממני.
ברוך השם, עד לכתיבת שורות אלו המלחמה הזו לא פגעה בי אישית. לא איבדתי קרובים, לא פוניתי מביתי, לא נפצעתי או נחטפתי, לא פגשתי את הכאב מקרוב. ובכל זאת, החודשים האחרונים מתחרים לא רע עם החודשים הקשים ביותר שחוויתי בחיי לפני כמעט שש שנים.
הבדיחה מעלת הגיחוך איתה פתחתי את דבריי מתבררת כעת כאמירה מלאת משמעות בכל הנוגע לעולם הרגשי שלי.
כואב לי. כואב לי בלב, כאב בלתי נתפס.
אבל זה בסדר. זה אומר שיש לי על מה לכאוב, שזה לא עובר לידי, שזה שלי, מאוד מאוד שלי. וכמובן, זה סימן שיש לי לב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
