השמועות על הטרגדיה בעזה הגיעו בשבת בבוקר, במקרה. פגישה אקראית עם איש ביטחון וחבר הפכה את הקרביים, בעטה בבטן הרכה. הוא לחש משהו על שלושה חטופים שנהרגו מאש כוחותינו, ובבת אחת עלו לנגד עיניי הפנים של יותם. השיער הג'ינג'י, התופים, הקעקועים; החיבוק עם אמא איריס והחיוך המשגע שלה מהתמונה שיושבת לי בראש כבר חודש וחצי, מאז הראתה לי אותה. לא הייתה לי סיבה לחשוב שמדובר דווקא בו, אבל הבטן התעקשה להתערבל, לתסכל, להביא לחולשת הגוף ככל שהתבהרו הדברים וההשלכות המתסכלות מהאירוע – אישיות ולאומיות.
נפגשתי עם איריס ורביב חיים בתחילת נובמבר, במקום משכנם הנוכחי בשואבה. בית שכל תכולתו נתרמה מאנשי היישוב עבור הזוג המפונה מביתם בעוטף, שבנם נחטף. באתי כדי לשמוע עליו, כדי שלא יהיה עוד תמונה על קיר, במסגרת אדומה וכיתוב סטנדרטי. שיהיה יותם חיים הבחור ולא יותם החטוף כהגדרה, בדיוק כמו שאיריס רצתה.
אז היא סיפרה על הג'ינג'י שלה, שעבר טראומה בילדותו בעקבות מום מולד במעי שגרר ניתוחים וטיפולים אינסופיים. ואיך הפוסט טראומה שלו שליוותה אותו כל חייו, הביאה איתה התמודדות נפש וחרדות שיותם לחם בהם בגבורה לאורך 28 שנותיו. היא סיפרה על הלהקה שהיה חבר בה, ואיך באותה שבת קשה היו אמורים להיפגש עם שני ילדיהם הנוספים במופע צהריים שלו בתל-אביב, אבל בשעת צהריים יותם כבר היה בידי חוטפיו שחדרו לכפר-עזה, שם גר.
בהתחלה הוא בכלל לקח את הכול בהומור, צילם להם מהמרפסת את מה שהתברר כחדירת מחבלים. אחר כך הגיע המתח, והפריצה לביתו, ומילות הפרידה מלאות האמון והאהבה. אני זוכרת את עצמי יושבת שם איתם בשואבה, סוגרת אגרוף חושש מתחת לשולחן, חרדה לגורלו של האיש הרגיש והמופנם הזה; שואלת את עצמי איך ישרוד, ואם ישרוד איך יתמודד עם הטראומה החדשה.
אז שאלתי, ככה בעדינות, איך הם רואים את זה. והם חיזקו ואמרו שברור להם שהוא יעמוד בזה. שכל מה שעבר בילדותו משמש אותו כעת. הרי הוא עצמו ביקש לא מזמן שיפסיקו לראות בו חולה ונכה, והם הרי יצרו קשר מלא אמון מסוג חדש בחודשים האחרונים.
מאז אני מחפשת את יותם בכל מקבץ שלטי חטופים, אותו ואת שירי ונוגה וייס ואת הגר ברודץ וילדיה שראיינתי את משפחותיהם וחזרו מאז; את יותם ואת יהודית וייס שנרצחה בשביה; ואז רק את יותם עם הראש הג'ינג'י הזה שלו שהשבוע הגיע לכותרות הראשיות יחד עם שני הרוגים נוספים. כי זה אחרת כשמכירים, גם אם מכירים רק את המשפחה. גם אם רק לרגע, רק מתוך שיח, ריאיון, הרצאה. גם אם הקשר נמשך רק להודעות פה ושם, וחיבוק ואימוג'י לב ודמעה.
והרי אמא איריס היא לביאה יוצאת דופן שלא נגררת עם העדר, עצמאית במחשבתה. היא הרי התעקשה לשמור על אמון מול המוסדות, וסירבה בתוקף לראות במדינה אויב. איריס אצילת הנפש ביקשה להודות לכל משפחות החיילים, הקפידה לנחם את ההורים השכולים, מבינה לעומק את המערכה הכוללת, המורכבת, העצומה. היא שילמה על זה מחיר ביזיונות קשים מצד משפחות חטופים אחרים, אבל היא בלעה עלבונה, התאוששה ולא ויתרה. ליוויתי אותה מרחוק בחיבוק וחיזוק, באהבה ובהערכה עמוקה. וקיוויתי שתקיים את הבטחתה ותזמין אותי למסיבת ההודיה עם שובו מעזה, עם חגיגות הגבורה.
בשבת בבוקר הבטן התעקשה להתהפך, ובמוצאי שבת הגיעה הידיעה המלאה. הבית הצנוע והיפה בשואבה פתח דלתו למנחמים, ובמרכזו יושבת משפחה של גיבור ששרד ונהרג בטרגדיה איומה. ואמא איריס יושבת שם, לביאה מזן אחר, כואבת ומחזקת ולא נפרדת ממי שהוא חלק ממנה, חלק מנשמתה.
