צריך להודות ביושר. ישראל נדחקה לא ממש בשמחה למקום הזה של ה'הודנה' קצרת הטווח המתגבשת בינה לבין חמאס. פירוק מסגרותיו הצבאיות והשלטוניות של ארגון הטרור אינו דבר שלא ניתן היה לעשותו, אבל השלכותיו על המצב הביטחוני היו עלולות להתברר כבעייתיות. ממשלות ישראל מעולם לא הצטיינו במהלכים שנועדו להמליך מנהיגים ולעצב את דמותם של משטרים ערביים, דוגמאות לכך לא חסר. לבנון היא אחת, ולמעשה גם הנעשה ברצועת עזה.
סילוק חמאס עלול היה במקרה הרע להטיל עלינו את האחריות לגורל אוכלוסייה עזתית קשת יום ואקטיביסטית, ובמקרה הגרוע מכך עלולה הייתה לסחוף את הרצועה לכאוס מוחלט נוסח המזרח התיכון החדש ומה שמתרחש בשנים האחרונות בסיני. משום כך העדיפה ישראל את המוכר והבעייתי על פני החדש, הבלתי ידוע והלא צפוי, ומבלי שאיש יודה, ארגון הטרור הפך לסוג של יריב שהוא גם שותף סמוי לשימור הסדר הקיים.
כינון המובלעת הרצועתית בעזה הניע את חמאס לסדוק את ההרמטיות של מציאות 'המצור' הישראלי, שהחרפתו הטילה צל על מעמדו הפוליטי, ולמעשה היוותה טריגר לכל סבבי הלחימה הגדולים שהתנהלו מול ישראל מאז עלה לשלטון. למעשה זה גם היה הגורם למערכה על הגדר ולטרור העפיפונים מאז חודש מארס האחרון. המאמץ העיקש של חמאס לערער את הסדר הקיים קיפל בתוכו גם נכונות להליכה על הסף ולהסלמה רבתי מול ישראל, שמצידה הגמישה מסויגות מהקלת התנאים ברצועה, שנבעה בעיקר מחשש להתעצמות יתרה של הארגון.
לכאורה, אם כן, מדובר במהלך כוח של חמאס שעשה את שלו, אבל הרושם הוא שהמציאות החדשה אליה מתכנסים הצדדים משרתת במידה רבה את האינטרס הישראלי גם אם מקופלים בה סיכונים. ברמה המיידית, ההסדרה קצרת הטווח טומנת בחובה פוטנציאל ברור לצמצום החיכוך ולהפחתת מאפייני האלימות המתמשכת של החודשים האחרונים. אולם, מעבר להיבט המיידית, היא ממצבת עוד יותר את מדיניות הפיצול בין ערביי יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, המשרתת את ישראל כחלק ממהלך של החלשת המערכת הפלסטינית.
ההקלות הכלכליות על הרצועה יאוששו כנראה את חמאס ויקנו לו אויר פוליטי לנשימה אל מול המאמצים שנקט אבו מאזן בשנה האחרונה בניסיון לערער את שלטונו ולהשיג דריסת רגל מחודשת ברצועה. זו הסיבה לאמירות הביקורתיות שהשמיע המנהיג הפלסטיני בימים האחרונים בגנות מהלך של הסדרה ברצועה אשר אינו כולל אקט פוליטי של פיוס פנים-פלסטיני. שיפור המצב הכלכלי יקנה לחמאס נכסים פוליטיים וכלכליים, ובכך יגדיל את מחיר ההפסד שלו ויהפוך אותו לפגיע יותר.
על כן, ההסדרה הצפויה ברצועה אמנם תחדד מחדש את היריבות בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית, אבל באופן פרדוקסלי, גם תכניס את הרצועה תחת אותו היגיון של יחסים המתקיים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית מזה כעשור ומחצה. זהו היגיון המבוסס מצד אחד על שימור הקונפליקט בין ישראל לבין הרשות אבל מצד שני על ריכוך מאפייני העימות ורמתו באמצעות מערכת הדדית של טובות הנאה מוכחשות כשהמרכיב המרכזי שבהן הוא הכלכלי. זאת תמורת שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל ונכונות המנהיגות הפלסטינית להעתיק את הקונפליקט מזירת השטח לזירת השיח הפוליטי ולזירה הבינלאומית, שבהן לא נשפכת ולו טיפת דם אחת של יהודי או ערבי-פלסטיני.
עתה מתכנסת גם הרצועה למודל דומה. אמנם, שיתוף פעולה זה אינו זהה לחלוטין למודל המתקיים בגדה בין מנגנוני הביטחון של הרשות לבין צה"ל, אבל הוא בכל זאת מקפל בתוכו נכונות של חמאס לצמצם את רמת האלימות הישירה בשטח המופעלת מול עוטף הרצועה. כמעט מיותר לציין, כי שני המודלים, בגדה וברצועה, מניחים מראש את זמניות ההסדרים כחלק מהבנה עמוקה לגבי מגבלות הכוח של כלל הצדדים לחתור למימוש האוטופיות הגדולות שלהם. זו הסיבה אולי כי הדיווחים על מה שניתן להגדיר כ'הדנה' הקטנה בין ישראל לרצועה מתקבלים בחמיצות כלשהי אצל חוגים מסוימים בישראל אשר נרתעים מהמעמד הארעי של ההסדרה וחותרים למודלים מוחלטים וארוכי טווח שיוציאו כליל את עוטף הרצועה ממצב העוינות.
אולם, חשוב לציין כי דווקא ארעיות זו עשויה לטמון בחובה מידה רבה יותר של יציבות ולאורך זמן בהשוואה למודלים אחרים ולפתרונות הנוטים לקביעות כמו מיטוט חמאס או ניהול סבב לחימה נוסף, שנקודת ההתחלה שלהם ברורה למדי אבל לא נקודת הסיום. אם לשפוט לפי המודל המתקיים בגדה המערבית, הרי שאולי יש מקום גם לאופטימיות זהירה ביחס לרצועת עזה והזמניות עשויה לקבל עם הזמן מימד קבוע ויציב יותר.
כל זאת נאמר בהסתייגות אחת משמעותית: האם חמאס יוכל להמיר את תפיסת ההתנגדות הצבאית האלימה בתפיסת התנגדות חדשה שתציב את ערך בניית מדינתו ברצועה בעדיפות עליונה לפני הטרור והאלימות? אם לא, ימי ההסדרה יהיו כנראה קצרים. אבל, גם אם כך, לפחות בטווח הקצר ישראל יוצאת מרווחת מהמהלך, ובמזרח התיכון כנראה שיש משמעות עצומה גם להתרחשויות ולמהלכים שאינם נוטים לנצחיות.
